חג שבועות מזכיר לנו שחוסן לא נולד רק בשדה הקרב. הוא נולד גם בשדות החיטה. ביכולת להמשיך לזרוע למרות הפחד. ביכולת לקום בבוקר לעבודה, לחבק ילדים, לפתוח עסקים, להתנדב, לארח, ללמד, ליצור, לאהוב גם כשהלב עדיין סדוק. במובן הזה, החברה הישראלית נמצאת כבר חודשים ארוכים בתוך מבחן חוסן אנושי חסר תקדים.
אנחנו רואים אותו במילואימניקים שחוזרים הביתה ומנסים לחזור לשגרה ולהיות אבות ובני זוג. במורות ובגננות שמחזיקות כיתות של ילדים חרדים ומבולבלים. באימהות שממשיכות לתפקד גם כשהן עצמן מותשות. אנחנו מדינה שמנסה לחזור לשגרה כשהקרקע איננה יציבה וכמובן, צעירים שמנסים להאמין בעתיד במדינה שבה הכול מרגיש לעיתים זמני ושביר. אבל אולי דווקא כאן נמצא הסיפור הישראלי האמיתי. כי חוסן איננו היעדר כאב. חוסן הוא היכולת להמשיך לנוע לצד הכאב ולגלות גמישות מחשבתית ותודעתית כמו השיבולים ברוח מבלי להישבר.
מגילת רות, שנקראת בשבועות, היא אולי אחת המגילות הכי רלוונטיות לתקופה הזו. זהו סיפור על אובדן, עקירה, רעב וחוסר ודאות. אבל מתוך השבר נולדת מחדש שייכות. מתוך הבדידות נרקמת קהילה. ומתוך הכאב צומחת תקווה חדשה. רות בוחרת להישאר. להחזיק קשר גם כשהכול מתפרק. והבחירה הזו מזכירה לנו עד כמה החברה הישראלית זקוקה היום לפחות ציניות ויותר ערבות הדדית.
בשנה האחרונה נדמה שהפכנו מהר מאוד למחנות. ימין ושמאל. דתיים וחילונים. מרכז ופריפריה. משפחות שכולות מול מי שמנסים להמשיך הלאה וכל צד בטוח שהוא נלחם על הבית. אבל חג שבועות מזכיר לנו משהו אחר שאי אפשר לקצור לבד. שדה בריא זקוק לשותפות. קהילה בריאה זקוקה להקשבה ומדינה חזקה לא נמדדת רק בכוח הצבאי שלה, אלא גם ביכולת של אזרחיה לראות זה את זה כבני אדם ואולי זו המשמעות העמוקה של החג השנה.
לא רק לקבל תורה אלא לשאול איזו חברה אנחנו רוצים להיות כאן ביום שאחרי. חברה שמונעת רק מפחד וכעס? או חברה שמצליחה, למרות הכול, לטפח גם חמלה, אחריות, תיקון ותקווה? דווקא עכשיו, כשהמציאות הישראלית כל כך מטלטלת, חג השבועות מזמין אותנו לעצור לרגע ולזכור:גם אחרי חורף קשה, האדמה יודעת להצמיח מחדש יבול טרי והתחדשות. והשאלה הגדולה היא לא רק מה עובר על המדינה שלנו אלא מה אנחנו בוחרים לזרוע בתוכה עכשיו.
ורד גרנדיר – מגישת הפודקאסט ללטש את היהלום הפנימי, כותבת תוכן ויועצת ארגונית ומשפחתית
הוספת תגובה