עמוד הבית » "א וויץ מיט א שפיץ" – הצגה של היידישפיל

"א וויץ מיט א שפיץ" – הצגה של היידישפיל

א וויץ מיט א שפיץ, צילום: יוסי צבקר
פגשתי לאחרונה גברת שסיפרה שכתבה דוקטורט על ההומור בשואה. בלעתי רוק, והיא הביטה בי, חייכה חיוך עצוב, וסיפרה שהיא הציעה את הנושא הזה בחוג להיסטוריה לעבודת התזה שלה לפני 25 שנה. המבטים, כך היא מספרת, שנעצו בה אז, הבהירו לה מיד, שהיא נוגעת באיסור מוחלט. כשחלפה רבע מאה, והיא הציעה את אותו הנושא לעבודת הדוקטורט שלה בחוג לפסיכולוגיה, המחשבה הייתה שונה. הומור, כך הבינו סביבתה המקצועית, הוא כלי הישרדות, לא פחות לעתים ממלחמה על מזון ומחבוא.

לתוך המחשבה הזו, נכנס הזוג המוזר והעצוב הזה, אוד מוצל מאש של תרבות שלמה שנכחדה – דג'יגאן ושומכר – זוג קומיקאים יהודים מפולין, שמצאו עצמם במהלך מלחמת העולם כפליטים, ולבסוף נכלאו במחנה עבודה סובייטי. לאחר המלחמה שבו השניים לפולין והופיעו במחנות עקורים, עד שלבסוף ב 1950 עלו לישראל הצעירה. ישראל של שנות החמישים, חיה תחת הרצון לייצר יהודי חדש, דובר עברית ועברית בלבד. החקיקה בראשית ימי המדינה, אסרה הופעות בשפת היידיש, אלא אם מדובר היה באמן שאינו ישראלי, והשניים, ניצלו פרצה משפטית כתושבי פולין ועולים טריים, והצליחו למרות האיסור להופיע בשפת הפליטים.

א וויץ מיט א שפיץ, צילום: יוסי צבקר

>>>טוסקנה בלב יהודה…

היידיש, ראוי לזכור הייתה השפה שדוברה בפי הציבור היהודי הגדול בעולם, מאז ומעולם, – כעשרה מיליון יהודים שדיברו את השפה עד לפרוץ מלחמת העולם השניה, יותר מאשר דוברי עברית כיום.

ומכאן ליידישפיל – א וויץ מיט א שפיץ –  בדיחה עם עוקץ, למרות ששפיץ לא באמת ניתן לתרגום. ועם השפיץ הזה צפיתי בסיאנס שהתחולל על הבמה: העלאתם של צמד הקומדיאנטים באוב על בימת היידישפיל, בפיהם של מוטי גלעדי הוירטואוז שגילו הביולוגי, כמו שפת היידיש שבפיו, לא מתכתבים עם גילו הרוחני, עמו מופיעה בתו, דורין גלעדי ברוכת הכישרון ועמם, השחקן הנפלא אנדרי קשקר. השלושה העלו תיאטרון ייחודי, מופע תרבות שבעבור אנשים כמותי, שלא הכירו את זוג הקומדיאנטים בחייהם, הוא הצצה מרתקת אל עולמם של הוריי בצעירותם וסבי וסבתי, שאני תמיד מצטער שלא דובבתי אותם יותר, והיום אני תר אחרי מסמכים דוממים בניסיון להבין כיצד נראה היה העולם שלהם.

א וויץ מיט א שפיץ, צילום: יוסי צבקר

 

הסיאנס הבימתי מעלה את רוחם של הצמד, כשני מלאכים מכונפים הפוגשים את ישראל של העשור השלישי למאה העשרים ואחת, עשרות שנים לאחר מותם של השניים. וכפי שנהגו השניים לבקר בהומור עצוב, שכן יידיש היא שפה של ציבור שיודע לחייך, אבל חיוך ממזרי של עצב, ובדיוק כך, ההצגה מפגישה את הזוג עם ישראל הנוכחית: אולי הגילוי המרעיש שהשניים יגלו על הבמה יהיה ששום דבר לא באמת השתנה – הפוליטיקאים נותרו פוליטיקאים, והיהודים, שתמיד רבים זה עם זה, נותרו אותם היהודים, בדיוק כפי שהיו בשטעטל, בסדנאות היזע בלודג', ובישראל הצעירה שיידיש המשיכה לחיות בה מתחת לרדאר, ובשקט.

א וויץ מיט א שפיץ, צילום: יוסי צבקר

 

המופע, שנע בין שיחזור מערכונים ישנים עם נגיעות עכשוויות ושירים שהם עומק של חיוך ועצב אף הם.

בקיצור- זהו מופע מרגש, נוסטלגי ואקטואלי כאחד, ומוכיח כי היידיש, למרות שאין עוד דוברים ילידיים שלה, עדיין בועטת, נושכת וצוחקת.

מאת אורון שוורץ הוא עורך-דין, שותף מייסד במשרד שוורץ-נרקיס ושות', כותב ומגיש סדרות הפודקאסט "משפט חוזר" ו"ישראל הראשונה" בתאגיד השידור "כאן", ארכיאולוג וטייס בתחום התעופה הקלה. ניתן להאזין לפודקאסטים, ב"כאן הסכתים" בקישוריות:

https://www.kan.org.il/content/kan/podcasts/p-776284/ https://www.kan.org.il/content/kan/podcasts/p-8222/

 

תגובה

הוספת תגובה