עמוד הבית » מוריה אופיר בטור דעה, זיכרון התכלית

מוריה אופיר בטור דעה, זיכרון התכלית

צילום pixabay
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה הוא יום של התחברות, של התכנסות ושל סולידריות. יום של אחוות אחים שבו כל המחלוקות והפילוגים לא מהווים אישיו בכלל. ביום זה הם הופכים להיות שקופים ולא רלוונטיים, כי הדבר החשוב ביותר- ערך החיים- ניצב ומתגלה במלוא כבודו.

איך ניתן לתאר, כיצד ניתן להסביר, איך אפשר לקלוט שילד בן שמונה עשרה שרק אתמול התקשר וסיפר לאמא על פעולה מבצעית מוצלחת, איננו פה היום יותר?

כיצד אפשר לנחם את האב שאיבד את אשתו וילדיו בעת פיצוץ מחבל מתאבד?

המציאות הנורמלית שלנו היא לא נורמלית. אנחנו יודעים זאת וממשיכים בכל הכוח, בכל העוצמה, בכל החיים. המדינה שלנו ממשיכה להתפתח ולצבור הישגים מדהימים, האנשים שמרכיבים את העם המופלא שלנו עולים ומתעלים, לא נכנעים, לא כלים.

לא בכדי יום העצמאות צמוד ליום זה באופן שמעורר תמיהה וקושי גדולים כל כך. מן הסתם החלטה זו יכולה הייתה להתקבל רק אצלנו ולא בשום מדינה אחרת. אבל אנחנו יודעים ומכירים את ההיסטוריה: היא רצופה גלות, אסונות וכאבים, קשיים בלתי נתפסים, לצד שמחות כבירות, ניצחונות ניסיים ואחדות מרגשת. עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה, והוי- כמה היא ארוכה, אבל התכלית שלה שווה את זה.

צילום pixabay

הצפירה והורדת הדגל הם אמצעים מלאכותיים על מנת להזכיר לנו מדוע עומדים דקת דומייה, אך לראשים המורכנים ולעיניים הבוכיות אין צורך בכך. הם מתחברים בזעקה עצורה ואילמת, מתקשים לעכל שאין זה חלום.

בסופו של יום נביט כולנו בעיניהם של אלו שהיו ואינם עוד, של אלו שבזכותם אנו כאן. השאלה הגדולה היא האם כשיחלפו הטקסים והדמעות, ההספדים והתמונות קורעות הלב, נמשיך הלאה לדרכנו, כל אחד בנפרד, או שמא נכניס את כל הנשמות הטהורות האלו אל הלב ואל ערכי הליבה שלנו ונזכור מה היא התכלית האמיתית.

כי הם זכרו.

ואנחנו?

"כי במותם ציוו לנו את החיים".