תמר (שם בדוי), אמא לשני ילדים בשכונה בלב אזור עירוני, שיתפה אותי פעם: “זה מרגיש כאילו המזגן בבית על קור בימי הקיץ הופך פתאום לאויב – ברגע שהאזעקה מתחילה, כל הבית קופא. הילדים שלי מסתכלים עליי במבטים “מה קורה עכשיו מה עושים עכשיו ועצם הצליל הזה מכניע אותם.” הסיפור של תמר משקף משהו עצום מהמציאות: האעזקה אינה שיר אהבה, היא קריאה ברורה – “הסתתרו, זה מסוכן”.
מה הופך את הצליל הזה למשהו כה טראומטי עבור הילדים? זה לא רק עוצמת הקול, אלא ההבנה הלא – מודעת: “זה הגיע אלינו”. וכל גיל חווה את זה אחרת. דרך העיניים שלהם התגובות משתנות עם השנים. תינוקות ופעוטות חשים רעש פתאומי, וקוראים מבטים כמו תמונה בטוחה שהוא אתם, ההורים.אם המבט אינו מגיב הם לא יוכלו לדעת האם נשקפת סכנה כזו או אחרת. ילדים בגיל 4-6 מבינים כי יש משהו עמום ולא יודעים אם משהו רע קורה. הם יחשבו: “האזעקה אומרת, החיים שלי בסכנה'”. הפחד שלהם עשוי להביע עצבנות, שתיקות פתאומיות קיפאון או רצון עז להישאר קרוב להורים. ילדים בגיל בית ספר רואים את ההקשר המדויק – לסרגל הסיכון הם מבינים שאזעקה עשויה להוביל לנזק, ולכן הדריכות מתחדדת. קשה להם להתרכז בבית הספר, ולעיתים יוצאים באמירה בסגנון של “אבל למה אנחנו צריכים ללמוד עכשיו?”ואצל מתבגרים, העניין הופך לעיתים למשהו עמוק הרבה יותר מ”אני עלול למות”. זה יכול לנבוע מהקול הפנימי שמזכיר, “הייתי עשוי לחיות אחרת”, וזה עשוי לפוצץ להם את שגרת החיים ואת תחושת המשמעות.
איך ננשום, באותו רגע ביחד איתם ?
ברגע שהאזעקה נשמעת, ברור שעדיף להיכנס למקלט, אבל הדרך לשם ולעצירות הפנימיות האלה – היא המשמעותית. תמר למדה לעצור. לא נושמת מהר, אלא מניעה אישית: “באנו למקום הבטוח, אנחנו קרובים ואני כאן”. עצם תחושת הביטחון מורידה את המתח, גם אם קול האזעקה ממשיך לנגן ברקע. הילדים שלה למדו במהלך הזמן לצרף גם נשימות שקטות: מהאף ולשחרר לאט, כמו להחניק את הרעש. טיפה אחר טיפה, הבהלה מתפוגגת.
לשוחח על הפחד
לשתף ילדים במה שקורה, בלי להכניס אותם להיסטריה. “זוהי אזעקה. זה אומר שלפעמים נשמעים פיצוצים חזקים מרחוק, אבל אנחנו נמצאים במקום מוגן”. משפטים כאלה חוסכים את העננה המיותרת שצפה אצלם של “אבל אם האזעקה/הטיל יגיע לכאן נמות”.אבל אנשים שונים, ילדים שונים – תמר מספרת על ליאור (שם בדוי), שבעת האזעקה הראשונה שאל: “ואם בכל זאת יקרה לנו משהו?” אז היא אמרה: “אז נהיה יחד, ואני כאן לידכם ותספר לי מה אתה מרגיש”. זה חיזק אותו: גם אם יהיה רע, הוא לא לבד והוא יודע שאני העוגן שלו.
כלים שניתן לאפשר ולחשוב עליהם מראש
נשימות מודרכות בפרק זמן של ארבע שניות. שיר קטן שנאמר יחד בממ”ד (ביחד אנחנו פה). ציור שממחיש את המקום הבטוח, המקום שבו הילדים או ההורים יכולים לספר על הרגשות שלהם.ואז האזעקה נפסקת, והבלגן לא מפסיק. “האזעקה נגמרה, המתח ירד, אבל הלב לא נרגע והנשימות מה איתם?”, כך כתבה תמר ביומן שלה. אז היא למדה – לקחת נשימה לתוך היומן ובחרה לטפל בזה.ובחרה להחזיר את השגרה: שיחה קצרה על היום, חיבוק חם וארוך לשבור את השגרה בצחוק קטן לחמם את הבית מחדש.
עוד 6 כלים שיעזרו לכם :
- תרגול שגרתי במקלט – הפכו את המעבר למקלט להרגל חיובי- תביאו משחק קטן, קוביית/כדור נשימה, ואפילו תה/שוקו קטן. כך תרגישו שהמקלט הוא מקום מוגן, לא רק בריחה לשעת חרום.
- אימוץ מנטרות מרגיעות – תהיו ערוכים מראש עם משפטים שמרגיעים את הילדים לאותו הרגע – כמו “זה קשה, אבל זה שומר עלינו”. זה מונע מצב של מצוקה רגשית כשהכל מהיר ומבהיל.
- ויסות משותף – אמירה פשוטה של הבאת רגשות – אומרים בשקט את החששות שלנו, החזקת היד, נשימה עמוקה משותפת עובדת בלי צורך להרגיע, רק להיות שם יחד ..
- קופסת שקט ריגשי – שמרו במקלט מספר צעצועים, מצעים רכים, בועות סבון או כריות קטנות – כל אלו כ”כלי חירום” לנשימה, הרגשה של מוכנות ובטיחות .
- קידום קשר חברתי גם במקלט – להנעות לבקשות כמו “כשהאזקה תפסיק, נלך לאכול יחד?” או “בואו נשיר שיר ביחד” , מאפשרות לילדים להרגיש שייכות, לא לפחד לבד
- חיזוק התחושה שלא נשארים לבד – אפשר לעודד על ידי שיתוף ריגשי : “תזכרו אתם לא רצים לבד אלא אני איתכם רצנו יחד לממ”ד,אפילו חיזוק ממקורות חיצוניים – “גם הילדים בשכונה שלנו עוברים את זה, כולנו יחד בזה”.
לבל נשכח שהפחד שלכם משרה על כל הבית!
ההורים עצמם אינם יכולים להשאיר את הפחדים מאחור. ואז במפגש עם הילד, כל כך הרבה נחשף בין השורות. אם ההורה מודאג נורא, הילד ירגיש והמגננות שלו מתפרקות מולכם. כשאני עובד עם הורים אני מזמין אותם לקחת רגע לעצמם: “כשתשמעו אזעקה, עצרו, קחו נשימה, אמרו את המשפט שאתם רוצים שיזכר לכם שאתם כאן לעצמכם ולהם כמגן ואתם הדמות הבוגרת בבית” ואז לכו. אם אתם קופאים בעצמכם, אי אפשר לבקש מהסביבה או מילדכם אחרת!
הקסם שבחיים, יצירת תחושת ומשמעות
באימון שלי, אני מסיים את הפגישה עם תמר: “מה למדת בשבוע האחרון? “שאני השקיעה והזריחה בבית” והילדים אמרו לה באחד הערבים של אזעקות: “נחזיק יד ביד כל עוד יש רעש בחוץ”. ואז אמרה לי: “זה הדהד בי – לגעת בהם, זוהי התרופה שלי ושלהם”.זו השאיפה שלי עבור כל משפחה: שתחווה את האזעקה כחלק מהמציאות, אבל תחייה אותה מתוך משמעות, רגש ואתגר – לא רק כאיום. השילוב בין עוגן רגשי, תקשורת, כלים בסיסיים ואז – היצירה של רגש עמוק עם התמודדות עם פחד לקולות האזעקה, זה מה שהופך את האזעקה לאבן דרך, לא לאבן ריחיים.
מאת יוסף ניקבחת מאמן מנטלי 050-8114333
הוספת תגובה