עמוד הבית » מבוא לחומש דברים

מבוא לחומש דברים

צילום: pexels
ספר דברים הוא הספר האחרון בחמשת חומשי התורה. הוא נקרא גם: משנה תורה מאחר וחוזרים בו עניינים רבים על המאורעות שעברו בני ישראל וכן המצוות שצוינו קודם לכן. כל ספר דברים הוא, למעשה, נאום חייו של משה ונמשך בחודש האחרון לחייו של משה רבינו. בנאום הפרידה בפני כל בני ישראל משה מסכם את כל התקופה. הדברים מסודרים ומובנים ויש בהם חזרה וחידוש.

לעומת החומשים הקודמים, שבהם מופיעים דבריהם של הקב"ה ושל דמויות נוספות, בחומש דברים משה רבינו הוא הדובר היחידי בגוף ראשון.

בחומש דברים מופיעים שלושה נאומים עיקריים:

  • נאום ראשון (א,א – ד,מט) – נאום תוכחה
  • נאום שני (ה,א – כז,ח) – עוסק במצוות
  • נאום שלישי (כז,ט – לא,יג) עוסק בברית

לאחר מכן שני שירים:

  • האזינו
  • ברכתו של משה לישראל

לבסוף מובא תיאור מותו וקבורתו של משה, תוך ציון פועלו הגדול.

בדברי משה אל בני ישראל הוא לא מסתפק רק בחזרה על העובדות ועל שיחותיו עם הקב"ה, אלא מוסיף גם מימד אישי ומשתף את מחשבותיו ותחושותיו ומסיים בדברי מוסר ותוכחה לעם. חשוב לציין כי גם בקטעי הספר בהם משה מדבר בקולו, כאדם, ההמשך גולש לדבר את דברי ה', בבחינת "שכינה מדברת מגרונו של משה". הדבר מעיד שקדושתו וסמכותו של חומש דברים עומדת בקו אחד עם ארבעת החומשים שלפניו.

בהעברת המצוות ממשה אל בני ישראל, משה, למעשה, מכין אותם לקראת העתיד בו הם יישבו בארץ ישראל.

דבריי השירה והברכה שאיתם מסיים משה, הם מעין ברכה של אב לילדיו.

חומש דברים מסתיים בהסתלקותו של משה, שהיה הדמות החשובה ביותר בכל ההיסטוריה היהודית. כל סוף הוא התחלה וכאן נפתח עידן חדש בתולדות בני ישראל, שבו הם יכנסו לארץ ישראל וילוו בתורת משה ובברכות שהעביר להם מנהיגם הגדול. משה ביקש לטעת בהם ערכים, מצוות, אזהרות וציווים בדרך למימוש ייעודם כעם הנבחר.

רבי אהרון הלוי מברצלונה, שכתב את "ספר החינוך", מציין כי בספר דברים מוזכרות 200 מצוות, מתוכן 77 מצוות "עשה" ו- 123 מצוות "לא תעשה". סה"כ  בספר דברים יש אזכור לכשליש מכל תרי"ג  (613) המצוות שבתורה בכלל.

רבי אהרון הלוי מציין את סה"כ תרי"ג  (613) המצוות כפי שמוזכרות בתורה לפי הפירוט הבא:

שם החומשמספר  המצוותשם נוסף לחומש
בראשית3ספר הישר
שמות111ספר הגאולה, "ספר מלחמות ה' "
ויקרא247תורת כהנים
במדבר52חומש הפיקודים
דברים200משנה תורה

– פרשת דברים—

מה בפרשה?

הפרשה נפתחת בפסוקים:" אֵלֶּה הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל, בְּעֵבֶר, הַיַּרְדֵּן:  בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין-פָּארָן וּבֵין-תֹּפֶל, וְלָבָן וַחֲצֵרֹת–וְדִי זָהָב אַחַד עָשָׂר יוֹם מֵחֹרֵב, דֶּרֶךְ הַר-שֵׂעִיר, עַד, קָדֵשׁ בַּרְנֵעַ."

הנושאים הנידונים בפרשת דברים:

  • תוכחת משה
  • מינוי הדיינים
  • הדרך לארץ ישראל

 

  • תוכחת משה

משה דיבר לישראל במשך 36 יום מא' בשבט ועד  ז' באדר, כפי שמרומז בגימטרייה של המילה אלה הפותחת את חומש דברים (אור החיים).

משה עומד מול בני ישראל בערבות מואב, וכזכור, כל אותם יוצאי מצרים שהיו בגילאי 20 עד 60, כולם נפטרו במדבר ולא זכו להיכנס לארץ המובטחת כעונש על שהקשיבו למרגלים  שהוציאו את דיבת הארץ רעה.

למעשה, משה עומד מול הדור השני של יוצאי מצרים ומסביר להם במה חטאו אבותיהם, שגרם לכך שהם התעכבו במדבר 40 שנה. משה רצה שהדור החדש ילמד את לקחי העבר ולא יחזור על הטעויות שעשו אבותיהם.

משה דיבר עם ישראל ברמיזה:

במדבר – על מה שעשו במדבר, שאמרו "מי ייתן מותנו ביד ה' ".

בערבה – על-מה שעשו בערבות מואב, בחטא בעל הפעור.

מול סוף – על-מה שעשו ליד ים-סוף, שאמרו "המבלי אין קברים במצרים וכו' ".

בין פארן – חטא המרגלים.

ובין תופל ולבן – שהתלוננו על המן "ונפשנו קצה בלחם הקלוקל".

וחצרות – זה מחלוקת קורח ועדתו.

ודי זהב – זהו חטא העגל שנעשה מזהב.

צילום: pexels

ולמה דיבר משה ברמיזה?

מפני כבודם של ישראל. ושואלים אם כן למה אח"כ האריך? אלא שחז"ל אומרים שכיון שדיבר משה לישראל ברמיזה מיד עשו תשובה מאהבה – שדברים היוצאים מן הלב נכנסים ללב, התחיל משה להאריך ולפרט החטאים, מפני שכשעושים תשובה מאהבה, הזדונות נעשו כזכויות, לכן התחיל משה להאריך, כדי שיהיה להם הרבה זכויות (מעינה של תורה).

עוד טעם למה קיצר משה בהתחלה על התוכחה?

כי כך צריך להיות דרך המוסר, כשמקרבים אדם לתורה צריך להיות בהדרגה, בהתחלה בדרך רמיזה, ואח"כ כשרואים שהוא מקבל, אז צריכים להרחיב את המוסר (תורת הפרשה).

"מול סוף" – מפרש ה"אלשיך" שכל אדם צריך לחשוב על סוף החיים )ושוב יום אחד לפני מיתתך(, זה פירוש "מול סוף" שיהיה כנגדו הסוף.

ודי זהב – הוכיחן על מעשה העגל שעשו בשביל רוב זהב, שנאמר "וכסף וזהב הרביתי להם וזהב עשו לבעל". שואלים, הרי כסף זה היה מגיע להם מן הדין, ולמה הביא את זה לחטא, ומתרצים, כי כסף זה היה רק לישראל, אבל לערב רב לא מגיע להם רכוש, ובכל זאת קבלו, והם שהביאו אותם לחטא, וזה הפירוש "הרביתי" – יותר מאלו שהיו צריכים לקבל (מעינה של תורה).

אחד עשר יום מחורב – אומר "הכלי יקר" שיש כאן רמז על אחד עשר יום שמתאבלים על חורבן בית המקדש בשנה, והם: תשעה ימים של חודש אב, יום שבעה עשר בתמוז וביום עשרה בטבת.

 

  • מינוי הדיינים

לפני שבני ישראל יצאו מחורב, משה ביקש מבני ישראל על פי ציווי הקב"ה לבחור למנות שופטים כדי שיתחלקו עם משה באחריות הכבדה הרובצת על כתפיו לשפוט את העם: "וָאֹמַר אֲלֵכֶם, בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר:  לֹא-אוּכַל לְבַדִּי, שְׂאֵת אֶתְכֶם".  בהמשך מוסיף משה: "אֵיכָה אֶשָּׂא, לְבַדִּי, טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם, וְרִיבְכֶם."

"איכה אשא לבדי טרחכם משאכם וריבכם" – אומר הרמב"ן, זה תפקיד של מנהיג: "טרחכם" כנגד לימוד התורה, להסביר טוב ע"י טרחה, "משאכם" כנגד תפילות, המנהיג צריך להתפלל על כל אחד ואחד בצרתו, "וריבכם" על המשפטים והסכסוכים, וזה תפקידו של מנהיג ישראל.

משה ביקש מבני ישראל לבחור אנשים חכמים, נבונים ומוכרים המתאימים להיות שופטים כדי שמשה ימנה אותם לעמוד בראשם: "הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים, וִידֻעִים–לְשִׁבְטֵיכֶם; וַאֲשִׂימֵם, בְּרָאשֵׁיכֶם." משה חילק אותם לשרי אלפים, שרי מאות ושרי חמישים וכן דאג למנות גם שוטרים: "וָאֶקַּח אֶת-רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם, אֲנָשִׁים חֲכָמִים וִידֻעִים, וָאֶתֵּן אוֹתָם רָאשִׁים, עֲלֵיכֶם:  שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי מֵאוֹת, וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת, וְשֹׁטְרִים, לְשִׁבְטֵיכֶם." משה הנחה את השופטים להיות מתונים בדין, לשמוע את הטענות של שני הצדדים, לא לפחד מאף אדם ולא משנה מעמדו ועושרו ולא לעוות את הדין: "וָאֲצַוֶּה, אֶת-שֹׁפְטֵיכֶם, בָּעֵת הַהִוא, לֵאמֹר:  שָׁמֹעַ בֵּין-אֲחֵיכֶם וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק, בֵּין-אִישׁ וּבֵין-אָחִיו וּבֵין גֵּרוֹ לֹא-תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט, כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן–לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי-אִישׁ, כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא".

צילום: pexels
  • הדרך לארץ ישראל

משה המשיך לספר על כך שהם יצאו מחורב ועברו את המדבר כשהם מוגנים על ידי ענני הכבוד ותוך 3 ימים בלבד הגיעו לקדש ברנע. במקום להקשיב למשה ולהיכנס לארץ ולרשת אותה, הם בחרו לשלוח מרגלים וההמשך ידוע…

משה הוסיף שכשם שהקב"ה עשה לכם אינספור ניסים במצרים, ביציאת מצרים ובמדבר, כך הוא עתיד היה לסייע לכם בכיבוש הארץ בדרך ניסית: "יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם, הוּא יִלָּחֵם לָכֶם: כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה אִתְּכֶם, בְּמִצְרַיִם–לְעֵינֵיכֶם." אבל הוריכם העדיפו להאמין לעשרת המרגלים, שסיפרו על העמים החזקים היושבים בארץ, במקום להאמין לשני המרגלים שדיברו לטובה על הארץ, והם היחידים מכל הדור הקודם שנמצאים איתנו פה היום.

הוריכם התחרטו שחטאו, חזרו להילחם באמורי, אך הקב"ה לא היה בעזרם והם הוכו: "וַיַּכְּתוּ אֶתְכֶם בְּשֵׂעִיר, עַד-חָרְמָה."  שם בקדש ברנע, התעכבנו 19 שנה ולאחר מכן פנינו לים סוף כדי להישאר במדבר עוד 19 שנה עד שחזרנו שוב לקדש ברנע.

"ואת יהושוע צויתי" – יהושוע מלא עם שני ווין, אומר המהרי"ל דיסקין כי יש בתורה 30 פעמים השם יהושע, ואחד מהם מלא, וזה כמו שתיים, יהיה בסך הכל 31, רמז שיהושע כבש 31 מלכים, ומפרט בספרו כל השלושים פעמים שכתוב השם יהושע.

אזהרה לא לכבוש את אדום, מואב ועמון

משה המשיך וציין כי לאחר 38 שנה של נדודים במדבר, הקב"ה הורה להם להתקרב לכיוון ארץ ישראל.  בדרך היה עליהם לעבור דרך שלושה עמים: אדום (שעיר), מואב ועמון, אך הקב"ה אסר על בני ישראל לכבוש את נחלתם. אמנם הקב"ה הבטיח לאברהם  שייתן לו נחלה של 10 עמים, אך הקב"ה סייע לאדום, מואב ועמון לכבוש שלושה מהם ולהתיישב שם בינתיים. נשאלת השאלה מהי הסיבה לכך?

עבור אדום – בזכות מצוות כיבוד הורים של עשו : " כִּי-יְרֻשָּׁה לְעֵשָׂו, נָתַתִּי אֶת-הַר שֵׂעִיר".

עבור מואב (בניו של לוט) – בזכות החסד שעשה לוט עם אברהם אבינו, שלא גילה במצרים ששרה היא אשתו של אברהם: "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי, אַל-תָּצַר אֶת-מוֹאָב, וְאַל-תִּתְגָּר בָּם, מִלְחָמָה:  כִּי לֹא-אֶתֵּן לְךָ מֵאַרְצוֹ, יְרֻשָּׁה–כִּי לִבְנֵי-לוֹט , נָתַתִּי אֶת-עָר יְרֻשָּׁה."

עבור עמון (בניו של לוט) – בזכות החסד שעשה לוט עם אברהם אבינו, שלא גילה במצרים ששרה היא אשתו של אברהם: "כִּי לֹא-אֶתֵּן מֵאֶרֶץ בְּנֵי-עַמּוֹן לְךָ, יְרֻשָּׁה–כִּי לִבְנֵי-לוֹט, נְתַתִּיהָ יְרֻשָּׁה."

בע"ה כאשר יבוא המשיח, נוכל לכבוש את השטחים הללו ולהתיישב בהם כמובטח.

משה גם הזכיר שכאשר הם הגיעו לארצם של סיחון ושל עוג, ניתנה מהקב"ה רשות  לבני ישראל לפתוח במלחמה ולרשת את ארצם, שלאחר מכן חולקה בין השבטים גד, ראובן וחצי שבט מנשה.

צילום: pexels

מהם המסרים בפרשה?

  • צורת התוכחה – משה לימד אותנו שכאשר באים להוכיח אדם על מעשיו הרעים, יש לומר זאת בעדינות ובאופן מרומז, כדי לא לבייש אותו. באופן זה גדל הסיכוי שהוא יקבל את דברי התוכחה ויתקן דרכיו.
  • לחרמון יש כמה שמות: חרמון, שיאון, שריון, שניר. אומר רש"י למה שניר? שבלשון אשכנז קורין לשלג שניר, לשון שניי,כי בחרמון יש הרבה שלג (רש"ב).
  • מעצם העובדה שהקב"ה ציוה את בני ישראל לא לפגוע באדום, מואב ועמון רק כשכר על מעשה קטן שעשה לוט לאברהם לפני שנים רבות, אפשר ללמוד מעט על דרך הנהגתו של הקב"ה. על אחת כמה וכמה ניתן להסיק איזה שכר עצום נוכל להרוויח מעצם קיום מעשים טובים איש לרעהו, מגמילות חסדים, מקיום המצוות ומלימוד התורה, השקול כנגד כל המצוות. שבע"ה נרוויח גם חיים טובים בעולם הזה וגם חיי העולם הבא!

 

 עץ חיים היא למחזיקים בה, ותומכיה מאושר 

דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום

אורך ימים בימינה, בשמאלה עושר וכבוד

– טעמו וראו כי טוב ה'—  

בכתיבה הסתמכתי על שיעור של כבוד הרב יוסף מזרחי שליט"א:https://www.facebook.com/Rabbi.Mizrachi

הוספת תגובה

הוספת תגובה