לפני כאלפיים ארבע מאות וארבעים שנה, חרב בית המקדש הראשון, ועם ישראל הוגלה על ידי המלך נבוכדנצר לבבל. בהיותנו בדרך על יד נהרות בבל, שם ישבנו וגם בכינו בזוכרנו את ציון. או אז נשבעה כנסת ישראל ואמרה: "אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלִַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי (תהלים קלז). ומני אז ועד היום, במשך 2,440 שנים, כנסת ישראל נאמנה לשבועתה זו, לא עבר יום שלא העלתה את זכרה של ירושלים.
מנהגים שונים הנהיגו חכמינו ז"ל כדי שלא נשכח את ירושלים:
- אדם בונה בית חדש – שמחתו איננה שלימה, שהרי ביתו של הקב"ה חרב ושמם. כדי לזכור זאת הוא מותיר על קיר ביתו שטח של אמה על אמה (כחצי מטר על חצי מטר) בלתי מטויח.
- אדם נושא אישה – גם אז הוא מעלה את ירושלים על ראש שמחתו, ושובר כוס "זכר לחורבן".
- אישה העונדת תכשיטים – תשייר תכשיט אחד שלא תלבשנו זכר לחורבן.
ועוד כיוצא בזה כמה גזרות.
אפלטון וירמיהו
ואמנם שאלה גדולה עומדת לפנינו: מדוע אנו עם ישראל, כעם נבון וחכם, רואה לנכון לשקוע ביגון כה עמוק על צרות העבר?! מה יעזור הבכי והאבל על מה שהיה וחלף?! האם לא טוב יותר שננסה לשכוח את העבר הכואב, ולהיות עם הפנים לקראת העתיד?!
שאלה גדולה זו שאל אף הוגה הדעות המפורסם – אפלטון, שחי בתקופת חורבן בית המקדש הראשון. בעוברו ליד "הר הבית", על חורבות בית המקדש וירושלים, ראה את ירמיהו הנביא יושב ובוכה מרה.
"על מה אתה בוכה?!" שאל אפלטון את ירמיהו.
"על הבית הקדוש אשר היה לשריפת אש" השיב ירמיהו.
"תמה אני עליך", אמר אפלטון, "כיצד נאה לחכם כמוך לבכות על עצים ואבנים?! ויותר מכך – כיצד נאה לחכם כמוך לבכות על העבר?!"
השיב וענה לו ירמיהו: "אמור נא לי בבקשה, כהוגה דעות, האם יש לך שאלות וחקירות בפילוסופיה, שטרם הצלחת לפתור אותן?"
"ודאי", ענה לו אפלטון ושטח לפני ירמיהו כמה וכמה מתהיותיו וספקותיו.
במקום ענה לו ירמיהו תשובות מקיפות על כל אותן בעיות סבוכות, שאפלטון התחבט בהן כבר שנים רבות.
נדהם אפלטון מעומק הבנתו וידיעותיו של ירמיהו הנביא, והוא פנה אליו בהשתאות:
"מהיכן שאבת את החכמה הנפלאה הזאת ?!"
ענה לו ירמיהו: "את החכמה הזאת, ועוד הרבה יותר מכך, שאבתי מן העצים והאבנים שעל חורבנם אני מקונן. לא עצים ואבנים אבדו לנו, כי אם מקור חכמה וקרבת אלוקים מופלאה. אולם לשאלתך השנייה – מדוע בוכה אני על העבר, לא אענה לך, כי רק יהודי יכול להבין את עומק הבכייה על העבר".
ובאמת, יהודי יודע, שהבכייה איננה על העבר, אלא על ההווה. הבכייה היא עכשווית, שכן איננו יכולים להשלים עם מציאות כה ירודה, שבה חסרים אנו את הקשר הישיר והאיתן עם אבינו שבשמים. הבכייה טומנת ציפייה, תקווה ורצון עמוק למציאות מושלמת יותר.
מה באמת הפסדנו?
בית המקדש הוא מקור השראת השכינה לעולם, וממנו ירד לעולם כולו שפע רוחני המלווה בשפע גשמי. גם הגויים נהנו מן השפע הזה, כפי שאמר רבי יהושע בן לוי: "אילו אומות העולם היו יודעות מה בית המקדש נותן להן, היו מקיפות אותו שומרים כדי לשומרו! ועם ישראל – על אחת כמה וכמה.
בית המקדש היה מהווה חיבור ישיר בין עם ישראל לקב"ה, ובחורבנו בטלה מאיתנו קירבת אלוקים זו. מצבנו ללא בית המקדש הינו ירוד מאוד ביחס למצבנו בבניינו, כפי שאמרו חז"ל:
- "מיום שנחרב בית המקדש, נפסקה חומת ברזל בין ישראל לאביהם שבשמים" (מסכת ברכות לב:).
- "מיום שנחרב בית המקדש וגלינו מארצנו, ניטלה עצה ממנו" (מסכת מגילה יב:).
- "מיום שנחרב בית המקדש נגדעו אלופי עצה, והדעות משובשות, והלב אינו קיים על בוריו, והולך אחר מראית העין" (זהר רות פח:).
על ידי חורבן בית המקדש הפסדנו אף חוויות ותחושות רוחניות, שאין להן תחליף. על אף זה היה דוו ליבנו, על אלה חשכו עיננו:
- איפה היא אותה שמחת הלב שהרגשנו ב"שמחת בית השואבה" שנחוגה בחג הסוכות, עת רקדנו שבעה ימים ושבעה לילות ללא הפסקה, ושאבנו משם רוח הקודש?!
- איפה היא אותה תחושה מטוהרת של חיים ללא חטא, כאשר קורבן התמיד של הבוקר מכפר על העבירות של הלילה, וקורבן התמיד של בין הערביים מכפר על העוונות של היום?!
- איפה היא אותה תחושת אחדות עמוקה שחשנו שלוש פעמים בשנה, בשעה שעלה עם ישראל בהמוניו אל בית המקדש?
- איפה היא אותה התעלות רוחנית שזכה לה עם ישראל במוצאי יום כיפור כאשר ליוה את הכהן הגדול אל ביתו בשמחה וריקודים, ולא הרגישו כל צורך ללכת הביתה לשבור את הצום?!
- איפה היא אותה יראת שמים שזכינו לה כשהיו כהנים בעבודתם, לויים בדוכנם וישראל במעמדם?!
במסתרים תבכה נפשנו, נפשנו העדינה החצובה מתחת כסא הכבוד, לחזור לאותם ימים של שפע רוחני. לא שפע גשמי הוא זה שימלא את החלל החסר. גם אם נצליח לספק לעצמנו בגלותנו עושר וכבוד, רווחה ועצמאות, זה לא ימלא את הדבר שבאמת זקוקה לו הנפש היהודית. רוצים אנו להתנער מן השקיעה בהבלי העולם הזו ותאוותיו, לשוב ולהתענג על ה' ולחיות ברמה רוחנית אחרת!
ואף על פי שהתמהמה זמן גאולתנו, לא נחדל לקוות ולהתפלל ולשפוך שיח לפני אבינו שבשמים: "תִּשְׁכֹּן בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלַיִם עִירְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ, וְכִסֵּא דָּוִד עַבְדְּךָ מְהֵרָה בְּתוֹכָהּ תָּכִין, וּבְנֵה אוֹתָהּ בִּנֵיַן עוֹלָם בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ " אמן.
הקטע לקוח באדיבות:
כבוד הרב דוד שלום נקי שליט"א
מתוך החוברת: "ארבע התעניות ובין המצרים – בהלכה ובאגדה"
הוספת תגובה