תקופת הקורונה והשלכותיה מציפה עבריינות קטינים בעיקר בעבירות אלימות גופניות קשות כשברקע מככבים האלכוהול והסמים. רוב הקטינים האלה משתחררים או מועברים למעצרי בית בתנאים מגבילים, מה שמעלה תהייה וכעס בעיני הנפגעים, ובצדק. מניין נובעת גישה "סלחנית" זו ומהי מטרתה?
חוקי מדינת ישראל מושתתים על עקרונות האמנה לזכויות הילד הרואה בקטינים עוברי חוק תוצאה של נסיבות ולכן דרכי טיפול קודמות לדרכי ענישה. החוק מעלה דרכי טיפול מגוונות על בסיס הנחה זו. בשל השארת שיקול דעת נרחב לשופטי הקטינים, המציאות חושפת גישות שונות המביאות להחלטות ונימוקים (גזרי דין) שונים כלפי עבריינים באותן עבירות בסיטואציות דומות. ניתן להבין זאת מההיסטוריה של יחס המחוקק לקטין עובר חוק (לעומת בגיר).
יחס מיוחד של החברה והחוק לקטינים עוברי חוק בא לידי ביטוי כבר לפני קום המדינה. הכרה זו התבטאה בפקודת העבריינים הצעירים, פקודה שקבעה כללים שונים והתייחסות מיוחדת לעבריינים קטינים. עם הקמתה אימצה מדינת ישראל את חוקי המנדט עד לחקיקתה של חקיקה ישראלית חדשה. בהתאם לכך היה אז גיל הקטינות מגיל 9 עד 16 לבנים ועד 18 לבנות. מאז שודרג החוק, וסעיפיו הותאמו לרוח המייחדת את מדינת ישראל כמדינה יהודית וכמדינת הגירה, וכן למקובל במדינות דומות לה בגישתן ותפיסתן.
ברוח זו השתנה גם גיל תחילת האחריות הפלילית פעמיים: מגיל 9 לגיל 13 בשנת 1978 ,מגיל 13 ל- 12 בשנת 1983. אדם נושא באחריות פלילית- הוא מי שמסוגל לנבא את התוצאה של המעשה שעשה. בישראל ילדים עד גיל 12 המעורבים בעבירות (כחשודים), לא נושאים באחריות פלילית אלא מוגדרים "קטינים נזקקים" וזוכים לטיפול לפי חוק הנוער טיפול והשגחה. גם מפגרים, חולי נפש ומוגבלים בעלי אישורים רפואיים שבית המשפט מכיר בהם, לא נושאים באחריות פלילית.
במושג "גיל" הכוונה היא לגיל כרונולוגי שנקבע על-ידי המחוקק. ההבדל בין קטין לבגיר לא נובע מרמתו השכלית, מבריאותו, מרצונו או מרצון האחראים עליו, אלא מהגיל שנקבע כגיל הקובע. "קטינות" (בישראל מיום הלידה עד גיל 18) נקבעת על פי חוקים שיוצרים את סטאטוס הקטינות בהתאם למדיניות המשפטית. קביעה זו מתחשבת בנסיבות ובצרכים חברתיים, ומביאה בחשבון, שהקטינות המשפטית איננה חופפת בהכרח את הקטינות הטבעית. מושגי יסוד אלה משפיעים על התפיסות ועל הגישות המשתנות בכפוף לרוח הזמן והתקופה.
בהתייחס לאחריות הפלילית מבחין החוק בין בוגרים מעל גיל 18 הנושאים באחריות פלילית מלאה לבין קטינים בשתי רמות גיל: קטינים מגיל 12 – 18 הנושאים באחריות פלילית בסייגים שונים כמו צורך בתסקיר של קצין מבחן לפני העמדה לדין, ובין קטינים מיום לידתם ועד גיל 12 שאינם נושאים באחריות פלילית כלשהי. בסייגים לאחריות פלילית מצוין לגבי הקטינות כך: "לא יישא אדם באחריות פלילית בשל מעשה שעשה בטרם מלאו לו שתים עשרה שנים". בחוק הכשרות והאפוטרופסות מצוין: "אדם שלא מלאו לו 18 שנה הוא קטין; אדם שמלאו לו 18 שנה הוא בגיר". ההבדלים בין רמות האחריות הפלילית בשלושת הגילים השונים נובעים מרמות ההבנה השונות של משמעויות המעשים הפליליים והיכולות השונות להבחין בין טוב לרע
בסעיף 40(א) לאמנה הבינלאומית לזכויות הילד מצוין, שעל כל מדינה לקבוע גיל מינימום לאחריות פלילית, אך לא צוין גיל מומלץ. ואכן כל מדינה קבעה על פי בחירתה גיל להחלת האחריות הפלילית. קביעת גיל האחריות הפלילית מושפעת תכופות מרמת פשיעת הקטינים הרלוונטית לזמן ההחלטה. נראה כי במדינות שבהן יש עבריינות אלימה קשה, ושנוטות ל"מודל הצדק" (היד הקשה) יש נטייה להוריד את גיל האחריות הפלילית בעוד שבמדינות שבהן העבריינות והאלימות פחות בולטות ושנוטות למודל השיקום, גיל האחריות הפלילית גבוה יותר.
בניו-זילנד הדוגלת בשיקום ובטיפול ומעדיפה אותם על פני ענישה, גיל האחריות הפלילית הוא ארבע עשרה, מדינה זו היא בין המדינות הראשונות שהפעילה את שיטת הצדק המאחה לקטינים מתוך הכרה בחשיבות השיקומית הטמונה במפגש בין קטין פוגע לקטין נפגע ובסיכום ביניהם על הפיצוי המתאים לנפגע. באנגליה גיל האחריות הפלילית הוא ארבע עשרה. למרות זאת, בשנת 2006 נשפטו שני ילדים בני עשר באשמת רצח של ילד בן שנתיים בבית – משפט לבגירים, וזאת משום שבאנגליה, בדומה לארצות הברית, חומרת העבירה ותוצאת המעשה הפלילי הם הקובעים אם הקטין יישפט בבית משפט לנוער או בבית המשפט לבגירים, ולא גיל האחריות הפלילית.
ההתלבטות בפסיקה בישראל בין הגישה השיקומית והגישה העונשית כמו בארצות אחרות גם בארץ קיימות גישות שונות בהתייחס למדיניות כלפי קטינים עוברי חוק. ישנה התלבטות בין גישה של הכרה בזכויות האדם של קטינים כולל הזכות לשיקום לבין שיקולים של הרתעה והבטחת ביטחון הציבור וזאת באמצעות חקיקה ואכיפה נוקשות וחמורות בהתייחס לחוק העונשין וחוק הכשרות והאפוטרופסות לקטינים עוברי חוק. מי שמאזן למעשה בין הגישות הוא בית-המשפט באמצעות פסקי דין שלו שמתייחסים לסוגיה זו.
אומרת בנושא זה השופטת בייניש "יסודו של מודל הענישה בארץ הוא מודל מעורב, שבו חוברים יחד שיקולי הענישה השונים: הגמול, ההרתעה, השיקום והמניעה, ובכל מקרה ומקרה מוטלת על השופטים החובה לערוך את האיזון ביניהם". בית-המשפט מתווה כאן דרך ביניים בשילוב בין הגישה השיקומית לגישה הענישתית. גישת אמצע זו באה לידי ביטוי גם בחקיקה בסעיף 24 לחוק הנוער המפרט את החלופות העומדות לרשות בית-המשפט בשופטו קטין שביצע עבירה. על פי סעיף זה השופט יכול להחליט על הרשעה על דרכי טיפול בקטין או על פטור של הקטין מעונש כלשהו. למעשה שופט הנוער מחליט אם להעדיף גישה ענישתית ולמצות את הדין עם העבריין, או לנקוט גישה רכה יותר, המעדיפה דרכי טיפול המפורטות בחוק בסעיף 26 שבו מוצגות בפני השופט דרכי הענישה האפשריות העומדות לרשותו.
למעשה, מלבד ההגבלה לגבי הטלת עונש מאסר על מי שטרם מלאו לו ארבע- עשרה, מתיר החוק לשופט שיקול הדעת לגבי את כל העונשים האפשריים על פי החוק, ואשר חלים גם על בגירים. יחד עם זאת יש בו הקלות מסוימות כמו היעדר עונשי מינימום לקטינים וכן אי קיומו של עונש מוות.
להבחנה בענישה בין נאשם קטין לנאשם בגיר יש על פי השופט הנדל שלושה נימוקים עיקריים. הראשון, אחריות מופחתת- קטין אמנם אחראי למעשיו אך פחות מבגיר, ההבדל יכול לנבוע מהתפתחויות פיזיולוגיות, מהיעדר ניסיון חיים או מהימצאותו של הקטין בנקודת התפתחות שונה מהבגיר. לכן, יש להקל עם קטין ביחס לבגיר. השני, השפעת העונש על הנענש – העונש משמעותי יותר עבור קטין מבחינת החוויה הסובייקטיבית של הנענש, לכן יש להקל עם קטין. השלישי, משיקולי שיקום – ההנחה היא, שקל יותר לשקם קטין מאשר בגיר, לכן יש להקל בעונשו כאשר ניתן לשקמו. הנימוק הראשון מתמקד במידת האחריות לעבירה, הנימוק השני מתמקד בנענש עצמו ובתגובתו לעונש ואילו הנימוק השלישי – מכוון לעתיד.
בע"פ 01/9937 חורב נ' מדינת ישראל, התקיים דיון ביחס שבין סעיף 25(ב) לחוק הנוער שאומר בין השאר, שאין חובה להטיל על קטין מאסר עולם, אל מול סעיף 300(א) לחוק העונשין, המחייב מאסר עולם למי שגורם בכוונה תחילה למותו של אדם. שלושה בני- נוער רצחו בשנת 1996 את הנער אסף שטיירמן. יוזם הרצח ומבצעו העיקרי, רועי חורב, נדון למאסר עולם. בערעורו על העונש הוא טען, כי ביהמ"ש המחוזי חרג מסמכותו כאשר גזר עליו עונש של מאסר עולם. לטענתו, על פי סעיף 25(ב) לחוק הנוער שעד "ט, אין חובה לגזור מאסר עולם על מי שהיה קטין בעת ביצוע עבירת הרצח. כמו כן טען המערער, כי הטלת מאסר עולם על קטין עומדת בניגוד לאמנה לזכויות הילד. ביהמ"ש דחה את הערעור וקבע, כי סעיף 25(ב) לחוק הנוער אינו משנה את סעיף 300(א()לחוק העונשין ואת סיווגו של עונש החובה הקבוע לצדו, אלא מעניק לבית-המשפט סמכות שבשיקול-דעת כשמדובר בקטין.
מנגד, אומרת השופטת דורנר: "אף אם לבית-המשפט נתונה הסמכות להטיל מאסר עולם על קטינים, הרי שדרושות נסיבות מיוחדות על-מנת שבית-המשפט יעשה שימוש בסמכות זו". השופטת דורנר מבססת את דעתה על שלושה טעמים: גזירתו של מאסר עולם לקטין אינה עולה בקנה אחד עם תכליתו של חוק הנוער, היא פוגעת בזכותו של הקטין לכבוד, והיא נוגדת את האמנה הבינלאומית בדבר זכויות הילד.
שיקולים לגבי אורך תקופת המאסר, אשר אמורים להנחות את בית-המשפט כשמדובר בקטינים שהורשעו ברצח, פורטו על ידי המשנה לנשיא "על בית-המשפט להביא בחשבון את גילו של הקטין, את נסיבות ביצוע העבירה ואת הרקע לביצועה. המחוקק סבור, כי זדון רשעותו של קטין אינו כשל בגיר אשר מלאו לו 18 שנה. אם נסיבות ביצוע העבירה והרקע לביצועה מצביעים על כוונתו הזדונית של המבצע, ואם גילו סמוך לתום גיל ההתבגרות, אין להקל בעונשו בעבירת רצח". ניתן להבין שבפסקי דין של שופטים שונים ניתן למצוא ביטוי לגישותיהם השונות, מה שיכול להביא לכך שבעבירות דומות, בנסיבות וסיטואציות דומות תתקבלנה החלטות (גזרי דין) שונות. ונכון , הבדלי הגישות, בסופו של יום, חורצים גורלות לכאן או לכאן.
דר' נצ"מ (בדימוס) סוזי בן ברוך מיוצגת בסוכנות 'נשים מרצות אונליין': www.womenspeakers.online
הוספת תגובה