זהו ספרה החדש והמסקרן מאוד של נוירוביולוגית צעירה, שלמרות שהוא ספר ביכורים – הוא בשל ועתיר ברגש. נכון, העלילה נשמעת כמו מדע בדיוני פנטסטי, אבל המתואר הוא לא כ”כ רחוק מהמציאות. “הספר עוסק בנושאים ראליסטיים ורלוונטיים מאוד לימינו ולמקום שבו אנו חיים”, מסבירה המחברת. “כבר היום ישנם בשוק שתלים והתקנים בסגנון, בין השאר עבור בעלי דיכאון עמיד או פוסט טראומה למשל – אך הרבה פעמים “מחלות הנפש” הללו הן רק סימפטום לחברה שבה מצופה מאנשים להפנים מצוקה עד שהם כבר קורסים תחת העול הנפשי, או שהם נזרקים מתחת לגלגלים על אף מצוקתם הגלויה”
“כאדם, זה הפך אותי למישהי שמוצאת אסקפיזם בכתיבה ובמרחבים וירטואליים, במקביל להיותי חסרת תחושה של שייכות או של “בית”
ר”ס אלה היא ילידת סוף 1993 שכותבת הרבה ומחפשת בימים אלו מעבדה לעשות בה דוקטורט. פרט לזה, היא גם מתמודדת עם נכות שקופה, כפי שהיא מעידה על עצמה; גדלה כילדה מתבודדת ובעלת דמיון מפותח בעיר שבה רוב האינטראקציות עם בני גילה היו מצלקות למדי, ובבית שעל פניו לא היה חסר בו דבר. מערכת היחסים בין ההורים שלה הייתה סבוכה, והשלכותיה עליה גררו התערבות של גורם מטפל שהכריחה את רס אלה לצאת מהבית. סבתה הסכימה שהיא תחייה איתה לאורך רוב תקופת התיכון כדי שלא תעבור לפנימייה למחוננים ותתנתק מאחיה ומחבריה לחלוטין.”כאדם, זה הפך אותי למישהי שמוצאת אסקפיזם בכתיבה ובמרחבים וירטואליים, במקביל להיותי חסרת תחושה של שייכות או של “בית” בכל מקום בו התגוררתי. ככותבת זה נתן לי השראה, שהתבטאה לעיתים בדמות נבירה בפצע, ולעיתים בבריחה אל מחוזות רחוקים ביותר ממנו.”
ספרי מעט על המקצוע שלך, איך הוא משפיע על הכתיבה שלך?
“בעיניי, נוירוביולוגיה וכתיבה הן שתי גישות משלימות לעיסוק בחיים. העיסוק במוח עודד את יצר הסקרנות שבי ואת הניסיונות שלי להבין את העולם (ואת תופעת החיים המורכבת והמגוונת בביטוייה) יותר טוב, כמו גם לתווך לאחרים את ממצאיי תוך עשיית מחקר מקיף.גם הכתיבה והקריאה עוררו בי סקרנות, ונתנו לי את היכולת לבנות גשר בין חווית העולם מהפרספקטיבה שלי לזו של אחרים באמצעות מילים. גם היכולת לעשות מחקר מקדים ולהעביר מסרים, שרכשתי דרך העיסוק במחקר, בהחלט עוזרת לי בכל הנוגע לעיסוק בפרוזה ספקולטיבית.”
כתבת ספר מאוד יוצא דופן, מה האני מאמין שלך והערכים שלך שמשתקפים מתוכו ולמה בחרת לכתוב דווקא את הסיפור הזה?
“האני מאמין שלי הוא שחברה נטולת סולידריות, שמתעדפת את יציבותה ושגשוגה כישות על ידי סימון פרטים “חריגים” וניסיונות לתקנם, ואת שימור ההיררכיה החברתית לפי יכולת להיטמע ומסוגלות, על פני טובת הפרט והאפשרות של שיקומו בעת הצורך – לא יכולה להיות בת קיימא בלי לגבות מחיר כבד מדי, ולא משנה עד כמה אותה חברה מגלה עליונות טכנולוגית ונותנת תמריצים להצלחה של פרטים מהרקע הנכון.
הערכים שלי שמשתקפים מתוך הספר הם בעיקר חוסר פחד לשאול שאלות, ולדעת שלא תמיד ישנן תשובות מוחלטות. אדם יכול להטיל ספק, אפילו לגבי התפיסות שלו עצמו. עוד ערך הוא ההבנה שהסבל, ובעיקר טראומות, לעיתים גורמים לסטייה ממסלול חייו המתוכנן של אדם, ועל הסביבה לקחת זאת בחשבון – בין אם זה על ידי סיוע לנפגעים ובין אם על ידי מניעת פגיעות עתידיות. אני מאמינה שניתן לעשות זאת על ידי שירותי רווחה ובריאות יעילים, נגישים ורגישים יותר, על ידי כינון מדיניות ותרבות פחות מיליטריסטיות, וכן על ידי חינוך לשוויון הזדמנויות, לפלורליזם ולאמפתיה. חוץ מזה, כפי שציינתי, אני בעד שאנשים יהיו שם זה עבור זה, עד כמה שאדם יכול לעשות זאת בלי לפגוע בעצמו.
את כל הערכים האלה דחקתי לכתב-יד מבולגן שכתיבתו נסתיימה ימים בודדים לפני השבעה באוקטובר, שלאחריו, הידרדרתי אט-אט למחוזות של שיגעון שלא לגמרי היו זרים לי. הדחף לכתוב אותו היה כאב אישי מאינטראקציות אנושיות בהן נכוויתי, בצד תסכול ואימה ממדיניות מושחתת ולא אחראית – אותם רציתי לנקז החוצה דרך מעבד התמלילים, אך הדחף לפרסם את הספר בעצם הוגבר לאחר אירועי אותו היום. רציתי שאנשים יקראו את הספר במלואו, גם אם הוא עלול לזעזע אותם, כי הוא מתאר דברים שקורים מטבען של חברות בהן הכוח משחית בפועל – כאלה ששום ניסיון “לתקן” את הפרטים שבהן לא יספיק אם לא יהיה שינוי דרסטי במדיניות השלטת.”
איך היית מאפיינת את הכתיבה שלך?
“סבוכה. רווית רגש. מוצפת ומציפה. קריפטית לפרקים, מאתגרת. הכי אנושית ומטלטלת שיכולה הייתה לצאת ממני.”
מה קיווית שהספר הזה יהיה עבור מי שקורא בו?
“אולי מקור להקלה בתחושת הבדידות וחוסר המובנות של אלו מאיתנו שחוו קשיים שכמעט ושברו אותם. אולי מקור לדמות או שתיים להזדהות עימן, והבנה שהאכזריות אינה אקראית וצומחת בקונטקסט חברתי מסוים שניתן למנוע. אולי דוגמה ליכולת להעביר נרטיב רגיש תוך כדי ניסיון למצוא תשובות נחרצות ולהבין לבסוף שלא תמיד יש כאלה, ואולי להבין שמצוקות הנפש והטכנולוגיות שנוצרו כדי להפחית את הסבל מהן אינן הבעיות לפעמים, אלא כוח שאיננו מוגבל ועושה בהן שימוש ציני. כך או כך, אני לא מצפה שייקרא כספר אסקפיסטי ואני מודעת לכך שהוא אינו מתאים לכל אחד. גם לי יש ביקורת עליו, עד עצם היום הזה – אבל הוא היה נכון לאדם שהייתי עד לשנים האחרונות.”
מדוע בחרת בשם עט?
“במקור קיוויתי שמי שיחפש את שמי המלא כמדענית בגוגל לא ייתקל מידית בדברים שכתבתי בתור ר”ס אלה. לא רציתי שהווידויים שבכתיבה שלי והתכנים בהם אני עוסקת יאתגרו את שאיפתי לקריירה באקדמיה, למרות שהמשפחה שלי די עשתה לי “אאוטינג”, ושסוגיית יחסי הציבור אילצה אותי לחשוף את פניי (מחיר קביל עבור הגעת ספר שכזה לקהל רחב יותר).”
למי הספר שלך מתאים, לדעתך?
“לאנשים שיודעים סבל מהו, ואולי אף הגיעו למצבי קיצון, ורוצים להרגיש מובנים בלי פחד מנקודות מערערות בעלילה או ממעשים בתחום האפור (או האפל לחלוטין) שהדמויות האהובות עליהם מבצעות. כמו כן, הוא עשוי להתאים לבני משפחות ומטפלים של בעלי התמודדות זו או אחרת.”
מה את חושבת שיש ביכולתה של כתיבה וקריאה לחולל עבור אדם? ובממד הפילוסופי והנפשי?
“כתיבה וקריאה הן גשרים על-זמניים בין תודעות. ניתן להעביר דרכן נחמה, כאב, תסכול וצחוק – קשת שלמה של חוויות אנושיות. ספרים יכולים להיות נתיב בריחה נהדר מהמציאות, או לעגן אותך בה כשאתה מוכרח להיות עירני למתרחש סביבך. לעורר בך הזדהות או סלידה. כך או כך, כל ספר הוא כמו חבר פוטנציאלי, וזכותו של אדם לבחור עם מי להסתובב.”
“האני מאמין שלי הוא שחברה נטולת סולידריות, שמתעדפת את יציבותה ושגשוגה כישות על ידי סימון פרטים “חריגים” וניסיונות לתקנם”…
אם היו מאפשרים לך לחזור בזמן, האם יש נתיב בחייך שהיית פונה בו לשביל אחר?
“אני לא חושבת שבהינתן החולשות והחוזקות שהיו לי בעבר יכולתי להגיע למקום אחר. אולי אם הקונטקסט בו התקיימתי בתקופות מסוימות היה שונה.”
איזה חלום לא הגשמת עדיין?
“קריירה אקדמית (לימודי דוקטורט, ומשם לפוסט ולמעבדה משלי), קיום מערכת יחסים בריאה והדדית, וכמו כן – הקמת משפחה.”
מה מעורר בך פחד?
“הרעיון של אובדן או חוסר שליטה – על תודעתי ועל גופי. הייתי שם ולכן עצם המחשבה על זה היא דבר נורא עבורי.”
מה גורם לך להרגיש משמעותית עבור אחרים?
“מעשים שמעידים על אכפתיות או כבוד: כלפיי, כלפי כל היקר לי וכלפי מה שיש לי לומר (או לכתוב).”
הצצה לספר “החתולים לא ייללו אל מותם”:
“החמצן הלך ואזל, ולרגע האמינה שהשתחררה לגמרי מכבלי החיים, אך לאט-לאט מצאה עצמה מזהה דגים מבושלים, אנשים נוירוטים, חתולים מתים, שוקעים כולם בסטופ-מושן בקרקעית, עוצרים לנוח במחשבותיה וממשיכים בדרכם.היא שוטטה בין הריסות חייהם, משלימה עם כך שמקומה ביניהם. ובכל זאת, לבסוף התרוממה מעל לפני המים, משתנקת. הרי ככל שהייתה נאבקת להישאר עימם, הייתה המכונה העיקשת משיבה מלחמה ונאבקת על זכותה להמשיך לחרוק.כך הייתה בזה להשתקפותה מדי ערב, וברגעים שבהם התפתלה במיטתה בדמעות היה הצחוק המריר מרוקן את ריאותיה, כל הדרך בחזרה אל הקרקעית.”
החתולים לא ייללו אל מותם רואה אור בהוצאת קינמון וזמין באתר ההוצאה ובפלטפורמת הספרות ‘עברית’
הוספת תגובה