נניח שהייתי מכניס לחדר עשרה אנשים ומציע להם את העסקה הבאה: אתם עומדים להשקיע בפרויקט חדש. הוא ידרוש מכם שנים של זמן, כסף, אנרגיה ובעיקר המון מעורבות רגשית. רק שיש פרט אחד קטן שכדאי שתדעו לפני שאתם חותמים: נאמר לכם מראש שיש סיכוי של חמישים אחוזים שהפרויקט הזה ייכשל, ושחלק גדול ממה שהשקעתם בו לא יוביל לתוצאה שקיוויתם לה. כמה מתוך העשרה היו חותמים? קשה לדעת, אבל כנראה שלא הרבה.
עכשיו קחו את אותם אנשים, הלבישו אותם בחליפה ובשמלה לבנה והעמידו אותם מתחת לחופה ביום חתונתם. רגע לפני החתימה על הכתובה, ספרו להם שקיימת אפשרות ממשית ש-50 אחוז מהדבר שהם עומדים להתחייב אליו לכל החיים לא יחזיק מעמד. כמה מהם יניחו את העט וילכו הביתה? פתאום התשובה כנראה תיראה אחרת.
התרגיל המחשבתי הזה נשמע אולי קיצוני, אבל הוא אינו רחוק כל כך מנתונים שמלווים כבר שנים את השיח על נישואים וגירושים. במחקר גדול של המרכז הלאומי לסטטיסטיקות בריאות בארצות הברית נמצא כי מעט יותר ממחצית הזוגות הנשואים הגיעו לעשרים שנות נישואים כשהם עדיין יחד. היתר הסתיימו קודם לכן בגירושים, בפרידה, ורק במקרים מעטים במוות.
אולם גם הנתון הזה אינו מספר את הסיפור כולו. במחקר נוסף, שעקב אחר זוגות שנשארו נשואים לאורך עשרים שנה, נמצא כי רק כ־38% מהם דיווחו על רמות גבוהות יחסית של אושר זוגי. כלומר, עצם העובדה שזוג נשאר נשוי מספרת לנו מעט מאוד על מה שקורה בתוך הקשר ועל איכות החיים המשותפים לאורך השנים.המספרים האלה אינם פשוטים לעיכול. הם עלולים לגרום לזוגיות ארוכת טווח להיראות כמעט כמו משימה בלתי אפשרית, כזו שהסיכויים להצליח בה קלושים. אבל ייתכן שהם מספרים משהו אחר לגמרי.
“ייתכן שהאהבה עצמה כלל לא השתנתה, ומה שהשתנה הוא מה שאנחנו מצפים לקבל ממנה.”
במשך חלק גדול מההיסטוריה, נישואים לא נועדו רק לספק אהבה. הם היו גם מסגרת כלכלית וחברתית, ולעיתים שימשו לחיזוק מעמד או אינטרסים משפחתיים. גם עצם האפשרות להיפרד הייתה מוגבלת בהרבה. נשים לא תמיד יכלו להחזיק ברכוש משלהן, היו תלויות כלכלית בגברים, ובמקרים רבים גירושים כלל לא היו אפשרות ממשית. במובן הזה, הנישואים הרבה פעמים לא היו בכלל קשר רומנטי, אלא מעין שותפות לניהול משק הבית והחיים.
היום, הציפיות שלנו מזוגיות השתנו, אנחנו מבקשים מבן או בת הזוג להיות בעת ובעונה אחת החבר הכי טוב, המאהב שלנו, זה שתומך וימשיך לרגש אותנו גם אחרי עשרים שנה.יתכן שהאהבה עצמה כלל לא השתנתה ומה שהשתנה הוא מה שאנחנו מצפים לקבל ממנה.ומפה צומחת השאלה המעניינת באמת: מה גורם לשני אנשים שעומדים ביום חתונתם ומשוכנעים שיהיו יחד לתמיד, להביט זה בזו גם אחרי עשר, עשרים או שלושים שנה ולהרגיש שהם עדיין רוצים להיות שם? האם יש משהו שאפשר לדעת כבר בתחילת הדרך? והאם יש דברים שאנחנו יכולים לעשות לאורך השנים כדי לשפר את הסיכויים שלנו להישאר לא רק יחד, אלא גם מאושרים?
באופן מפתיע, חלק מהקלפים מחולקים עוד לפני שמתחילים לשחק. במהלך השנים זוהו כמה מאפיינים שנקשרו לסיכוי גבוה יותר של נישואים להחזיק מעמד. אנשים שהתחתנו בגיל צעיר מאוד נטו להיפרד יותר מאלו שהתחתנו בגיל מבוגר יותר, השכלה ומצב כלכלי יציב נקשרו לנישואים יציבים יותר, ובמחקרים מסוימים נמצא שגם זוגות שחלקו עולם דתי דומה היו בסיכון נמוך יותר לפירוק הקשר.
אין פירוש הדבר שהגורמים האלה מגנים עלינו מפני גירושים או חוסר שביעות רצון. ייתכן שחלק מהם פשוט מעניקים לזוג נקודת פתיחה נוחה יותר: פחות לחצים מבחוץ, יותר משאבים להתמודד איתם ולעיתים גם תפיסות דומות לגבי משפחה ומחויבות.מתוך הממצאים האלו מתעוררת בעיה נוספת. הרי אם כבר התחתנו, אנחנו לא יכולים לחזור אחורה ולשנות את הגיל שבו הכרנו, את המשפחה שבה גדלנו או את התנאים שאיתם נכנסנו לקשר. אז האם גורלה של הזוגיות נקבע כבר מראש?כנראה שלא. וכאן מחקרי האורך על זוגות מתחילים להיות מעניינים במיוחד. הם מאפשרים לפגוש זוג בתחילת דרכו, ואז לחזור אליו שנים מאוחר יותר ולבדוק מה קרה בדרך.
“עצם העובדה שזוג נשאר נשוי מספרת לנו מעט מאוד על מה שקורה בתוך הקשר.”
באחד המחקרים המעניינים בתחום עקבו החוקרים אחר 136 זוגות שדיווחו על רמות גבוהות של שביעות רצון במשך ארבע השנים הראשונות לנישואיהם. שש שנים לאחר מכן הם חזרו לבדוק מה קרה לזוגות הגרושים. כשעברו על הראיונות שבוצעו עם החוקרים, הם מצאו שההבדלים בין אלו שהתגרשו לבין הזוגות שנשארו נשואים הופיעו בעיקר באינטראקציות הקטנות ביניהם. אצל הזוגות הגרושים נצפו פחות תמיכה ברגעים של קושי ויותר חוסר בהכלת רגשות שליליים זה של זו.
במחקר אחר ביקשו מזוגות צעירים בתחילת דרכם, לדבר על נושא שהם אינם מסכימים עליו. באופן די מדהים, האופן שבו נראו שלוש הדקות הראשונות בלבד של הוויכוח, הצליח לנבא באופן משמעותי מה יהיה מצב הנישואים שש שנים מאוחר יותר. זוגות שבמהלך הריב מיד תקפו, התגוננו והתרחקו, נמצאו בסיכון גבוה יותר להתגרש או להיות בחוסר שביעות רצון מהנישואים בהמשך הדרך. לעומת זאת, זוגות שגם כשהוויכוח התלהט הצליחו לעצור לרגע ולזכור שמולם נמצא האדם שהם אוהבים, נטו פחות להתגרש והיו בעלי סיכוי גבוה יותר לחוות זוגיות מאושרת.
“חלק מהסיכוי שלנו להישאר יחד נבנה דווקא באופן שבו אנחנו מתקשרים זה עם זה.”
וזה אולי החלק המעודד בתוך התמונה המורכבת הזאת. אנחנו לא באמת יכולים לשלוט בכל הקלפים שקיבלנו לפני שנכנסנו לזוגיות, ואנחנו בוודאי לא יכולים להבטיח שלעולם לא נכעס, נתאכזב, או נגיד מדי פעם משהו שנתחרט עליו. אבל נראה שאנחנו כן יודעים שחלק מהסיכוי שלנו להישאר יחד נבנה דווקא באופן שבו אנחנו מתקשרים זה עם זה, בדרך שבה אנחנו כועסים ומתמודדים יחד עם לחץ. ביכולת להמשיך להרגיש שאנחנו באותו צד, במקום להיכנס למאבקי כוחות מתמשכים.
אהבה תמיד הייתה במידה מסוימת סוג של הימור מבחינתי, וזה בעיניי אחד הדברים הכי המעניינים בה. כשמדובר בכסף אנחנו רוצים לדעת את הסיכון, לחשב אותו ולהגן על עצמנו מפני האפשרות שנפסיד. אבל כשאנחנו מתאהבים, במיוחד לנוכח הדרישות הגדולות שלנו מאהבה, אנחנו מסוגלים להכיר באותם סיכונים ובכל זאת להאמין שדווקא אצלנו זה יהיה אחרת, הרבה אחרי שהשמלה הלבנה חזרה לארון.
אם הגעתם עד לכאן, מוזמנים לעקוב אחרי באינסטגרם לעוד תוכן:
https://www.instagram.com/ariel_psychology
הוספת תגובה