עמוד הבית » פרשת בשלח

פרשת בשלח

צילום: pexels
מה בפרשה? בני ישראל מתחילים את יציאתם ממצרים. הקב"ה הנחה את בני ישראל דרך המדבר ודרך ים סוף ולא דרך ארץ הפלשתים, הנמצאת לאורך הים התיכון. השיקול היה שאילו בני ישראל יעברו דרך ארץ פלשתים, הייתה עלולה לפרוץ מלחמה ומאחר שבני ישראל רק יצאו מן השעבוד, הם עלולים להתייאש ולשוב מצרימה: "כִּי אָמַר אֱלֹהִים, פֶּן-יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה--וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה". במקום לכוון את בני ישראל צפונה לאורך דרך הים, הקב"ה כיוון אותם לכיוון דרום מזרח על מנת לעקוף את הפלשתים.

משה לוקח איתו את עצמות יוסף כחלק ממילוי השבועה של בני ישראל ליוסף: "וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת-עַצְמוֹת יוֹסֵף, עִמּוֹ:  כִּי הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר, פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם, וְהַעֲלִיתֶם אֶת-עַצְמֹתַי מִזֶּה אִתְּכֶם. "

הקב"ה ליווה את בני ישראל בדרך, כאשר ביום הוא מיוצג על ידי עמוד ענן ובלילה – כעמוד אש: "וַיהוָה הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן, לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ, וְלַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ, לְהָאִיר לָהֶם לָלֶכֶת, יוֹמָם וָלָיְלָה."  רש"י כותב שעמוד הענן משלים את עמוד האש ועמוד האש משלים את עמוד הענן: "לֹא-יָמִישׁ עַמּוּד הֶעָנָן, יוֹמָם, וְעַמּוּד הָאֵשׁ, לָיְלָה לִפְנֵי, הָעָם."

על מנת להגיע לארץ כנען בני ישראל לא היו צריכים לחצות את ים סוף מאחר שהדרך הייתה פתוחה לפניהם. למרות זאת הקב"ה הורה למשה לסטות מכיוון הליכתם ולחנות מול ים סוף. הדבר יגרום לפרעה לחשוב שבני ישראל תעו במדבר, ככתוב: ".ְאָמַר פַּרְעֹה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, נְבֻכִים הֵם בָּאָרֶץ; סָגַר עֲלֵיהֶם, הַמִּדְבָּר". (נבוכים – כלואים) ושהם לא יכולים לצאת. זהו מהלך שנועד להטעות את פרעה. הקב"ה יכביד את לב פרעה, והוא ייצא לרדוף אחריהם, ככתוב: "וְחִזַּקְתִּי אֶת-לֵב-פַּרְעֹה, וְרָדַף אַחֲרֵיהֶם, וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכָל-חֵילוֹ, וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי-אֲנִי יְהוָה; וַיַּעֲשׂוּ-כֵן. " רש"י כותב שכאשר הקב"ה מתנקם ברשעים שמו מתגדל ומתכבד.

לפי התכנית פרעה מתחרט: "וַיֵּהָפֵךְ לְבַב פַּרְעֹה וַעֲבָדָיו, אֶל-הָעָם, וַיֹּאמְרוּ מַה-זֹּאת עָשִׂינוּ, כִּי-שִׁלַּחְנוּ אֶת-יִשְׂרָאֵל מֵעָבְדֵנוּ". ויוצא לרדוף אחרי בני ישראל: "וַיְחַזֵּק יְהוָה, אֶת-לֵב פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם, וַיִּרְדֹּף, אַחֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". בני ישראל נלחצו לראות את המצרים באופק וזעקו אל הקב"ה: "וַיִּשְׂאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם, וַיִּירְאוּ מְאֹד, וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֶל-יְהוָה."

משה מרגיע את העם: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-הָעָם, אַל-תִּירָאוּ הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת-יְשׁוּעַת יְהוָה, אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם". ומוסיף: "יְהוָה, יִלָּחֵם לָכֶם; וְאַתֶּם, תַּחֲרִשׁוּן. " הקב"ה מנחה את משה: "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, מַה-תִּצְעַק אֵלָי; דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, וְיִסָּעוּ. " הקב"ה הורה לבני ישראל לנסוע קדימה לתוך ים סוף ולמשה הורה: "וְאַתָּה הָרֵם אֶת-מַטְּךָ, וּנְטֵה אֶת-יָדְךָ עַל-הַיָּם—וּבְקָעֵהוּ" בני ישראל יכנסו לים, אך הים יתבקע לשניים ותתגלה היבשה בה יצעדו בני ישראל: "וְיָבֹאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם, בַּיַּבָּשָׁה. " והמצרים יבואו בעקבותיהם: "וַאֲנִי, הִנְנִי מְחַזֵּק אֶת-לֵב מִצְרַיִם, וְיָבֹאוּ, אַחֲרֵיהֶם".

כך קרה: "וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת-יָדוֹ, עַל-הַיָּם, וַיּוֹלֶךְ יְהוָה אֶת-הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל-הַלַּיְלָה, וַיָּשֶׂם אֶת-הַיָּם לֶחָרָבָה; וַיִּבָּקְעוּ, הַמָּיִם. וַיָּבֹאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם, בַּיַּבָּשָׁה; וְהַמַּיִם לָהֶם חוֹמָה, מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם. " לאחר שבני ישראל השלימו את חציית ים סוף, הורה הקב"ה למשה: "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, נְטֵה אֶת-יָדְךָ עַל-הַיָּם; וְיָשֻׁבוּ הַמַּיִם עַל-מִצְרַיִם, עַל-רִכְבּוֹ וְעַל-פָּרָשָׁיו. ". כל צבא מצרים טבע: "לֹא-נִשְׁאַר בָּהֶם, עַד-אֶחָד. " בני ישראל ראו במו עיניהם את הישועה הגדולה שעשה להם הקב"ה והתחזקו באמונתם בקב"ה ובמשה: "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת-הַיָּד הַגְּדֹלָה, אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה בְּמִצְרַיִם, וַיִּירְאוּ הָעָם, אֶת-יְהוָה; וַיַּאֲמִינוּ, בַּיהוָה, וּבְמֹשֶׁה, עַבְדּוֹ."

לאחר מכן לאות תודה והוקרה שרו בני ישראל שיר תודה לקב"ה הידוע בשם שירת הים:  "אָז יָשִׁיר-מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת, לַיהוָה…".

בני ישראל יוצאים מים סוף אל עבר מדבר שור שבסיני. הם הלכו שלושה ימים ולא מצאו מים עד שהגיעו למקום שנקרא: מרתה שם מצאו אגם עם מים מרים, שלא ניתן לשתות אותם: "וַיָּבֹאוּ מָרָתָה–וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה, כִּי מָרִים הֵם". העם מתלונן בפני משה: "וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר, מַה-נִּשְׁתֶּה", מבלי שידעו שהקב"ה מנסה אותם:  "וְשָׁם נִסָּהוּ. " האם למרות הקושי הם יפנו אל משה בלשון יפה. הקב"ה מורה למשה להשליך עץ מר למים ועושה נס להמתקת המים: "וַיִּצְעַק אֶל-יְהוָה, וַיּוֹרֵהוּ יְהוָה עֵץ, וַיַּשְׁלֵךְ אֶל-הַמַּיִם, וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם".

עד כה בני ישראל קיבלו הוראות נקודתיות ליציאת מצרים ולחוקת הפסח. עכשיו קיבלו חוקים נוספים: "שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט" ושם נאמר: "אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה, וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֺתָיו, וְשָׁמַרְתָּ כָּל-חֻקָּיו–כָּל-הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם, לֹא-אָשִׂים עָלֶיךָ, כִּי אֲנִי יְהוָה, רֹפְאֶךָ".

בני ישראל המשיכו ממרה אל עבר אילמה: "וַיָּבֹאוּ אֵילִמָה", שם נחו ולאחר מכן המשיכו במסעם. הם נסעו מאילים אל מדבר סין והחלו להתלונן על מחסור במזון. הקב"ה עושה להם נס ומוריד להם מן השמיים לאכול בבוקר ושלו לאכול לפנות ערב. נס זה ידוע בשם פרשת המן: "וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר שָׁמַעְתִּי, אֶת-תְּלוּנֹּת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל–דַּבֵּר אֲלֵהֶם לֵאמֹר בֵּין הָעַרְבַּיִם תֹּאכְלוּ בָשָׂר, וּבַבֹּקֶר תִּשְׂבְּעוּ-לָחֶם; וִידַעְתֶּם, כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם."

צילום: pexels

מהם המסרים בפרשה?

הקב"ה מוריד לבני ישראל מזון  שנקרא מן. מי שצדיק מקבל את המן קרוב מאוד לאוהל שלו. מי שבינוני יוצא לחפש את המן קצת יותר רחוק ומי שרשע צריך לצאת רחוק יותר ולהתאמץ יותר. אף על פי כן, הקב"ה זן ומפרנס את כולם. מתוך כך בני ישראל רואים את דרגת הצדיקות של כל אדם.

הקב"ה מאפשר לכל אדם לקבל בדיוק את מה שהוא צריך, לא פחות ולא יותר: "לִקְטוּ מִמֶּנּוּ, אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ ". ההנחיה היא שכל אחד ייקח את מה שהוא צריך מבלי לשמור מזון למחר: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֲלֵהֶם:  אִישׁ, אַל-יוֹתֵר מִמֶּנּוּ עַד-בֹּקֶר." למי שהיה עקשן ולא הקשיב למשה, הבאיש לו המזון: "וְלֹא-שָׁמְעוּ אֶל-מֹשֶׁה, וַיּוֹתִרוּ אֲנָשִׁים מִמֶּנּוּ עַד-בֹּקֶר, וַיָּרֻם תּוֹלָעִים, וַיִּבְאַשׁ; וַיִּקְצֹף עֲלֵהֶם, מֹשֶׁה. " ביום שישי הקב"ה נתן לבני ישראל מנה כפולה: אחת ליום שישי ואחת ליום שבת: "וַיְהִי בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי, לָקְטוּ לֶחֶם מִשְׁנֶה–שְׁנֵי הָעֹמֶר, לָאֶחָד". מכאן אנו למדים שביום שישי עורכים את הקידוש על שתי חלות (לחם משנה).

הקב"ה הורה להכין ביום שישי מנה כפולה: אחת ליום שישי ואחת ליום שבת: "הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה–שַׁבָּתוֹן שַׁבַּת-קֹדֶשׁ לַיהוָה, מָחָר:  אֵת אֲשֶׁר-תֹּאפוּ אֵפוּ, וְאֵת אֲשֶׁר-תְּבַשְּׁלוּ בַּשֵּׁלוּ, וְאֵת כָּל-הָעֹדֵף, הַנִּיחוּ לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד-הַבֹּקֶר". הפלא ופלא, בני ישראל מתעוררים בבוקר שבת ורואים שהאוכל שבישלו ביום שישי נשאר טרי: "   וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ עַד-הַבֹּקֶר, כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה; וְלֹא הִבְאִישׁ, וְרִמָּה לֹא-הָיְתָה בּוֹ.  "

למרות זאת, מי שהתעקש לא להקשיב לקב"ה ויצא ביום שבת לחפש מן בשדה, חזר בידיים ריקות: "יֹּאמֶר מֹשֶׁה אִכְלֻהוּ הַיּוֹם, כִּי-שַׁבָּת הַיּוֹם לַיהוָה:  הַיּוֹם, לֹא תִמְצָאֻהוּ בַּשָּׂדֶה. שֵׁשֶׁת יָמִים, תִּלְקְטֻהוּ; וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת, לֹא יִהְיֶה-בּוֹ.   וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, יָצְאוּ מִן-הָעָם לִלְקֹט; וְלֹא, מָצָאוּ. "

הקב"ה נתן לבני ישראל מתנה ושמה שבת: "רְאוּ, כִּי-יְהוָה נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת–עַל-כֵּן הוּא נֹתֵן לָכֶם בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי, לֶחֶם יוֹמָיִם; שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו, אַל-יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ–בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי.   וַיִּשְׁבְּתוּ הָעָם, בַּיּוֹם הַשְּׁבִעִי. "

כך נמשך חסד השם במשך 40 שנות הליכה במדבר עד שבני ישראל הגיעו לארץ כנען: "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל, אָכְלוּ אֶת-הַמָּן אַרְבָּעִים שָׁנָה–עַד-בֹּאָם, אֶל-אֶרֶץ נוֹשָׁבֶת:  אֶת-הַמָּן, אָכְלוּ–עַד-בֹּאָם, אֶל-קְצֵה אֶרֶץ כְּנָעַן. "

למעשה, הקב"ה עשה לבני ישראל "בית ספר" בנושא אמונה ובטחון בקב"ה. הקב"ה נתן לעם ישראל כל יום לחם מן השמיים – פרנסה מן השמיים, והורה להם לא להשאיר כלום למחרת, ללכת לישון עם מקרר ריק. מה יהיה מחר? מאין יהיה לנו אוכל ? מה נאכיל את הילדים? הקב"ה אומר: תסמכו עליי, אני אדאג לכם. הקב"ה זן ומפרנס הכל. מכאן למדים שביום שבת לא עובדים "כי היא מקור הברכה". מי שעובד בשבת, יפסיד את הכסף שהרוויח בדרכים שונות: תיקון רכב, חו"ח רופאים, תיקונים בבית וכו'. לקב"ה לא חסרות דרכים להוציא מהאדם כסף.

אותו הדבר, נכון גם להיום: הפרנסה מגיעה מהקב"ה. היא לא מגיעה מהתארים שלנו, לא מהעבודה שלנו, לא מהקשרים שלנו. זוהי אחיזת עיניים בלבד. הקב"ה דואג לאדם ונותן לו את הכישורים ופותח לו את הדלתות לפרנסה. כבר ראינו אנשים משכילים מובטלים וראינו אנשים שבקושי סיימו בית ספר עושים מיליונים. מפתח הפרנסה נמצא בידיים של הקב"ה. כפי שנאמר: הכל בידי שמיים – חוץ מיראת שמיים. לנו נותרה הבחירה האם להאמין בקב"ה או חס וחלילה לא להאמין. שאר הדברים נקצבו לאדם מראש השנה לראש השנה.