בפרק הראשון רקפת מצויה סיפרתי לכם על אמירה שהעניקה לי את ההתנסות הראשונה עם עוצמת הפרחים.
שאלתי לאן נעלם הידע העתיק על הפרחים? והאם מה שמצא ד"ר באך ניתן למצוא גם בארצנו?
וכעת נחזור להתחלה… לסיפור האישי שלי ששזור בפרחים מהרגע שנולדתי.
נולדתי בקיבוץ אלונים. הנוף היפה בעולם של אלונים עתיקים ואינסוף פרחי בר בחורף ביער. ילדות מאושרת? לא בדיוק. גדלתי בתוך בית הילדים, או אולי בית היתומים… נלחמת על מקומי ותמיד שונה ולא מצליחה להיות כמו כולם. והמקום היחידי שהרגשתי בו אושר היה ביער. בין הכלניות והרקפות, הדבורניות והפשתה. שם התמלאתי באושר, וככל שגדלתי, גדל גם התיאבון שלי להכיר כל פרח בשמו, ובכל הארץ. לכל טיול שיצאתי, הטרדתי את המדריך עם כל פרח ופרח. מה שמו? וכך למדתי כ 90% מפרחי הבר של ארצנו. הם היו חברי, והתרגשתי לפגוש אותם כל שנה. יכולתי לסמוך עליהם. פחות על בני האדם…
ביער התחלתי כנערה להתנסות בחישת אנרגיה. התרגשתי כשהרגשתי את ההדהוד של הפרח ויכולתי לחוש בגופי את השוני בין פרח לפרח, אבל כמובן שלא היה לי מושג קלוש מה אני חשה. רק התלהבתי מהגילוי שלכל פרח יש אנרגיה (אי שם בשנות ה 70) ושביכולתי לחוש אותה.
לא היה לי עם מי לדבר על זה ולשתף, וזה היה רק שלי… כשניסיתי לשתף קיבלתי רק צחוק, ומזה היה לי מספיק בחיי בקהילת הילדים בקיבוץ. אז הלכתי ונסגרתי בפני אנשים, מרימה מולם את כל הקוצים שלא יעזו להתקרב, ומוצאת לי מקלט ביער או בטיולים ברחבי הארץ..
התקבלתי לבית ספר שדה, הכי נחשק בארץ אז – עין גדי והתחלתי להדריך. לא בדיוק מבינה מה אני עושה שם, לא בדיוק מבינה את גודל האחריות, ומשווה את עצמי למדריכות האחרות שנראו לי מושלמות, ואני כמובן, ממש לא.
לאט לאט נכנסתי לדיכאון. בוכה בראש הטור של המטילים, מספרת סיפורים כשצריך מבעד למשקפי שמש, וממשיכה לבכות.. לא ידעתי שקוראים לזה דיכאון. לא ידעתי כלום, אבל אז, אחת המדריכות, ילדה בת 20, קלטה אותי בטיול צוות במערב סיני (היום מחוזות דאעש), תפסה אותי לשיחה ועזרה לי לקבל החלטה לעזוב.
ואז, בשבת אחת בברכה של הקיבוץ, נסתמה לי האוזן, ובאתי לפתוח אותה במרפאה הצה"לית. החובש ביקש ממני לחכות, כיוון שתכף יגיע רופא מילואימניק, מתמחה באף אוזן וגרון.והאיש היקר הזה שאיני יודעת את שמו, לא רק פתח את האוזן, אלה גם שלח אותי לבדיקות בגלל גוש שגדל במרכז הגרון והסתבר כסרטני…
ואני זוכרת שחשבתי לעצמי שהגיוני מאד שהגוף יפתח סרטן בגרון, כי לא הבעתי את הרגשות שלי שנים ארוכות, ובעיקר בשנה של עין גדי, אז האנרגיה הזו מוכרחה ללכת לאנשהו, והיא יצרה סרטן.
היום זה נשמע הגיוני, אבל לפני 40 שנה, זה ממש לא היה מקובל לחשוב כך.
זה היה הרגע עוד לפני הניתוח, שהבנתי שאני רוצה לדעת על הקשר הזה בין גוף ונפש.
לקח עוד כמה שנים של טיול בעולם, פחד לממש את רצוני, לימודי ביולוגיה ועוד לפני שעשיתי את הצעד הראשון, ושני הצעדים הראשונים היו מאד משמעותיים להמשך דרכי, ועל כך בפרק השלישי….
נעמי גולדברג היא קודם כל מורה. היא מלמדת את החיים דרך זן שיאצו ופיתחה את שיטת Iro Shiatsu – שיאצו בצבעים. כתבה ספר על שיטתה: "מסע אל מגע במרחב הנע" ומובילה מסעות וסדנאות בטבע ובהררי סיני.
כששואלים אותה כיצד היא מגדירה את עצמה, כי זה הרבה מעבר לשיטה טיפולית, תשובתה: מוֹבִילָה אָנָשִים אֶל עוֹמֶק הָשֶקֶט
בקרו אותה ב www.maga-na.com
הוספת תגובה