הזמנה לסיור, במתחם המוזיאונים של באר שבע נשמעה כמו הזדמנות להכיר תערוכות חדשות ולפגוש את האמנים והאוצרים שמאחוריהן. כמה שעות אחר כך התברר שהביקור הזה מספר סיפור רחב בהרבה. סיפור על עיר המצליחה לחבר בין היסטוריה לאמנות עכשווית, בין תרבויות שונות, בין אבן עתיקה לרעיונות חדשים ובין מבקרים לתושבים שחולקים את אותו מרחב.
הבוקר נפתח ב”פטפוט”, פודטראק קטן בלב המתחם שהפך במהירות לנקודת מפגש טבעית. סביב קפה, מאפים ושיחות ראשונות התכנסו עיתונאים, אמנים, אוצרים ואנשי תרבות. עוד לפני שנכנסנו למוזיאון הראשון, האווירה כבר רמזה על מה שמחכה בהמשך: חוויה הנבנית ממפגש בין אנשים לא פחות מאשר ממפגש עם יצירות. כמה צעדים משם ניצב מוזיאון הנגב לאמנות, השוכן בבית המושל העות’מאני שנבנה בשנת 1906. המבנה עצמו מצליח לעצור את המבט. קירות האבן, הקשתות, החלונות הגבוהים והחצר הפנימית אינם רק רקע לאמנות המוצגת בו. הם חלק בלתי נפרד ממנה. נדמה שכל שכבת צבע חדשה על קירות הגלריה משוחחת עם יותר ממאה שנות היסטוריה שהוטבעו באבן.את הסיור הוביל רון ברטוש, האוצר הראשי של המוזיאון, שהאיר את התערוכות לא רק דרך היצירות עצמן אלא גם דרך הרעיונות, התהליכים והדיאלוגים שנרקמו סביבן.
התערוכה הראשונה שפגשנו הייתה “באר המשאלות” של אנה פרומצ’נקו. השם נשמע כמו משהו שילדים זורקים אליו מטבע. פרומצ’נקו זורקת פנימה שאלות.שאלות הממשיכות להדהד גם אחרי שיוצאים מן החדר. בין הדימויים, הזיכרונות והרמזים הפזורים לאורך התערוכה, הבאר הופכת למרחב של מחשבות, זיכרונות ותקוות. בתקופה בה, הקשב נע במהירות מנושא לנושא, פרומצ’נקו מצליחה להשאיר את הצופה עוד רגע אחד מול השאלה.
במעבר חד אך טבעי מגיעה “התיאטרון הטבעי” של אבישי פלטק. אם אצל פרומצ’נקו המבט מופנה אל הנפש, אצל פלטק הוא נשלח אל האופק. הטבע בעבודותיו אינו תפאורה אלא דמות מרכזית. אור, צל, עצים ונוף מקבלים נוכחות כמעט תיאטרלית. כל עבודה נראית כמו רגע שנלכד בדיוק בשנייה שבה העולם החליט לחשוף משהו מעצמו. בעידן של מסכים, הודעות והתראות, פלטק מזכיר את כוחו של המבט השקט ואת היופי הטמון בהתבוננות ממושכת.
לצד שתי התערוכות הללו מוצגת “נופים פתאומיים” של צבי מאירוביץ’, מהאמנים הבולטים שפעלו בישראל. מאירוביץ’ לוקח את מושג הנוף ומרחיק אותו מן הגיאוגרפיה. הנופים שלו אינם מתארים מקום מסוים אלא מצב רגשי. שכבות הצבע, התנועה והמחוות הציוריות מייצרות תחושה שהצופה אינו מביט בנוף אלא נכנס לתוכו. כל מבט נוסף מגלה שכבה נוספת, וכל שכבה מספרת סיפור אחר. כוחן של העבודות נובע מן היכולת להפוך זיכרון פרטי לחוויה אוניברסלית.הציורים של מאירוביץ’ אינם מבקשים לזהות את המקום. הם מבקשים לזהות את התחושה.
המעבר בין שלושת האמנים, יוצר חוויה יוצאת דופן. משאלה, טבע וזיכרון הופכים לשלושה פרקים באותו מסע. שלוש שפות אמנותיות שונות שמצליחות להיפגש בנקודה אחת: החיפוש אחר משמעות. מן התערוכות יצאנו אל החצר הפנימית של המוזיאון. החצר, המארחת לאורך השנה מופעי מוזיקה, הרצאות, מפגשי אמן ואירועי תרבות, ממחישה היטב את תפיסת העולם של המתחם כולו. תרבות כאן אינה נשארת בין קירות. היא מתרחבת אל המרחב הציבורי, אל השיחה, אל המפגש. משהו באבן העתיקה, בעצים ובאור המדברי יוצר תחושה נדירה של מקום שיודע לארח רעיונות.כמה צעדים משם המשכנו אל המוזיאון לתרבויות האסלאם ועמי המזרח, השוכן במבנה המסגד ההיסטורי של באר שבע.
המעבר ממוזיאון הנגב אל המסגד העות’מאני מרגיש כמו מעבר בין פרקים שונים של אותו סיפור. האבן ממשיכה לספר, והפרספקטיבה מתרחבת. המבנה המרשים, שנבנה בראשית המאה העשרים, מחבר אדריכלות, היסטוריה ותרבות לכדי חוויה אחת שלמה. קשתות האבן, החלל הגבוה והאור החודר מבעד לפתחים מעניקים למקום תחושת עומק ורוגע, כאילו הזמן בוחר להאט מעט את צעדיו.התערוכה המוצגת בימים אלה עוסקת במים ובמקומם המרכזי בתרבויות האסלאם ועמי המזרח. דרך כתבי יד נדירים, פריטי אמנות, מזרקות, כלי קיבול וחפצים היסטוריים, נפרש בפני המבקרים סיפור רחב של תרבויות, ערים ואנשים שבנו סביב המים עולם שלם של משמעות.
המים מופיעים כאן כמקור חיים, כסמל לשפע, להתחדשות, להכנסת אורחים ולחיבור בין אדם, קהילה וסביבה.המוצגים השונים מאירים כיצד חומר בסיסי אחד השפיע על אדריכלות, אמנות, מסחר, אמונה וחיי היומיום במשך מאות שנים. בין הדפים המאוירים, עבודות הקרמיקה, המזרקות והפריטים העתיקים מתגלה מערכת יחסים ארוכת שנים בין האדם לבין אחד המשאבים היקרים ביותר שניתנו לו.
בין כתבי היד, המזרקות, עבודות הקרמיקה והפריטים ההיסטוריים, הידע זורם בין המוצגים עצמם. כל פריט מוסיף זווית נוספת להבנת הקשר שבין תרבות, אמונה וחיי היומיום, וכל חלל פותח שער נוסף אל עולם שנבנה לאורך מאות שנים.בתוך מבנה היסטורי ששימש במשך שנים מוקד רוחני וציבורי, המפגש הזה מקבל עוצמה נוספת. העבר, ההווה והיצירה נפגשים תחת אותה קורת גג ומזכירים עד כמה רעיונות גדולים צומחים פעמים רבות מתוך הדברים הפשוטים ביותר.
מן המוזיאון המשכנו אל גן הפסלים. המרחב הפתוח, העצים והפסלים יוצרים תחושה של גלריה תחת כיפת השמיים. יצירות הפיסול אינן ניצבות בנפרד מן החיים אלא משתלבות בהם. האמנות פוגשת כאן את השמש, את הרוח ואת קצב החיים של העיר. פסל אחד משוחח עם צמרת עץ ותיק, אחר פוגש צל משתנה, וכל המבקרים הופכים לרגע לחלק מן היצירה עצמה.בין העצים לשבילים מתחילה להתבהר אחת מנקודות החוזק הגדולות של המתחם. מרחקי ההליכה הקצרים מאפשרים מעבר טבעי בין חוויה לחוויה. תרבות, היסטוריה ואמנות הופכות למסלול אחד רציף ולא לאוסף תחנות נפרדות.
מן הגן המשכנו דרך מדרחוב העיר העתיקה. בתי האבן, החצרות, בתי הקפה והעסקים המקומיים יוצרים תחושה של מרחב שמכבד את עברו ומביט קדימה בו־זמנית. כל סמטה מוסיפה שכבה נוספת לזהות של העיר, וכל פינה חושפת פרט נוסף בפסיפס, התרבותי שנבנה כאן לאורך השנים באר שבע של היום אינה מסתפקת בזיכרונותיה. היא כותבת פרקים חדשים בביטחון ובסקרנות.
בקצה הדרך חיכתה מסעדת אמונה, מוסד קולינרי מקומי שמלווה את באר שבע כבר יותר מחמישה עשורים.אחרי שעות של אמנות, מחשבה, שיטוט ושיחה, הארוחה הרגישה כמו המשך טבעי של היום. אוכל נדיב, טעמים ביתיים ואירוח שמגיע מן הלב חתמו את הסיור בצורה מושלמת. השיחות על היצירות המשיכו סביב השולחן, והגבול בין תרבות לקולינריה היטשטש לחלוטין.בין אבן עות’מאנית, אמנות עכשווית, גן פסלים, מדרחוב חי וארוחה שנדיבותה משתווה לסיפורי המקום, באר שבע מגלה ביטחון חדש. היא פותחת את הדלת ומזמינה פנימה. במשך שנים רבים חלפו דרכה בדרך למקום אחר.
היום היא כבר חלק מהיעד.
הוספת תגובה