מבחוץ הכול ממשיך. עבודה, משפחה, משימות, פגישות, צחוק, עשייה. ובפנים נשאר לעיתים חדר קטן שמבקש שניכנס אליו רגע. יום כיפור פוגש בדיוק את החדר הזה ומזמין אותנו להתבונן פנימה, לראות מה עוד יושב שם, מה מבקש ריכוך, ומה הגיע זמנו להשתחרר.מחילה בעיניי היא חופש. היא היכולת להכיר במה שהיה, לקחת ממנו את השיעור, ולבחור איך ממשיכים מכאן. יש בה כוח, בגרות, חמלה והסכמה לפנות בתוכנו מקום חדש. מרחב שיכול להתמלא בהבנה, באהבה, ברוך, בקבלה ובעוד נשימה אחת עמוקה.
לפעמים האדם השני כבר רחוק, אבל התחושה נשארת קרובה. העלבון, חוסר האמון, השאלה איך זה קרה, או הכעס שלנו על עצמנו. ואז מגיעה שכבה נוספת, הרבה יותר עדינה, היחסים שלנו עם האדם שהיינו פעם. זה שפעל מתוך הכלים שהיו לו, מתוך הבשלות שהייתה אז, מתוך מה שידע והרגיש באותו רגע.
גם אני מכירה את המקום הזה. כשאני מסתכלת על השנים שעברו, אני רואה כמה גרסאות שונות של עצמי. כל אחת למדה משהו, התפתחה, התרחבה, שינתה זווית. ודווקא ההבנה הזו מאפשרת להסתכל אחורה בעיניים רכות יותר. לראות את הדרך במקום לשפוט אותה.אולי זו בגרות אמיתית. לדעת מתי להרים טלפון, מתי לומר תודה, מתי לבקש סליחה, מתי להודות בטעות, מתי לסגור מעגל ומתי לבחור בדרך חדשה. להבין שמילה אחת בזמן יכולה לשנות הרבה, ושגם שתיקה נכונה יכולה להיות מלאה בהקשבה.
“מחילה היא הרבה יותר מטקס של יום אחד. היא תנועה פנימית. היא בחירה בחיים עצמם, בקשרים שמיטיבים איתנו”
יש קשרים שמבקשים תיקון, ויש כאלה שמבקשים פרידה מכבדת. יש דלתות שמתאימות לפתיחה מחודשת, ויש כאלה שסיימו את תפקידן. בשני המקרים אפשר להגיע לשלווה פנימית, לשחרר משקל, ולהחזיר לעצמנו אנרגיה שנשארה קשורה לסיפור ישן.ואם רוצים להפוך את יום כיפור הזה למשהו מעשי יותר, אפשר להתחיל בכמה צעדים פשוטים: לבחור אדם אחד ולדבר איתו בכנות, בלי נאום גדול. לכתוב לעצמנו מה עדיין יושב בפנים, גם אם המכתב נשאר במגירה. להפריד בין מה שהיה לבין מה שלמדנו ממנו. לעצור לפני תגובה אוטומטית ולבחור מילה מדויקת יותר. ולשאול את עצמנו איזו אנרגיה אנחנו רוצים לקחת איתנו הלאה.
עוד כלי חשוב הוא לשים לב לגוף. איפה אנחנו מתכווצים כששם מסוים עולה? מתי הנשימה מתקצרת? איזו שיחה מעלה מיד מתח? לפעמים הגוף מזהה הרבה לפני הראש מה עדיין מחכה לעיבוד.ומעל הכול, לזכור שהתקדמות לא חייבת להגיע ברגע אחד גדול. לפעמים שינוי אמיתי מתחיל במשפט אחד, בהודעה אחת, בהודיה אחת, בבקשת סליחה אחת שנאמרת מכל הלב. אולי זה אחד המסרים החזקים של יום כיפור. לבחור מה אנחנו לוקחים איתנו לשנה הבאה. אילו מילים, אילו אנשים, אילו תובנות, ואילו חלקים בעצמנו אנחנו רוצים לחבק מחדש. לראות את כל מה שעברנו, להכיר בדרך, ולהמשיך עם יותר בהירות, רוך ואמונה.
השנה הייתי שואלת כמה שאלות פשוטות. למי הגיע הזמן לפנות? איפה אפשר לפתוח את הלב עוד קצת? מה מבקש סגירת מעגל? על מה אפשר סוף סוף לסלוח לעצמנו? ומה אנחנו רוצים להשאיר מאחור כדי לפנות מקום למה שעוד מחכה לנו?כי מחילה היא הרבה יותר מטקס של יום אחד. היא תנועה פנימית. היא בחירה בחיים עצמם, בקשרים שמיטיבים איתנו, בשקט שאנחנו רוצים להרגיש, ובאפשרות להתחיל פרק חדש כשהלב מעט קל יותר.
גמר חתימה טובה.
הוספת תגובה