טקס התשליך מסמל את האפשרות להיפרד ממה שאנחנו לא רוצים לקחת איתנו הלאה. אבל אפשר להתייחס אליו גם כאל תרגיל אימוני עמוק. לדמיין לרגע שיש לנו אפשרות לפתוח את התרמיל הרגשי שאנחנו נושאים על הגב ולבחון את תכולתו. לא הכול צריך להישאר שם רק משום שהוא מלווה אותנו שנים. אנחנו יכולים לבחור מחדש.
אולי הגיע הזמן להשליך את הצורך להיות בסדר עם כולם. את הפחד לאכזב. את ההשוואה הבלתי פוסקת לאחרים. את המשפטים שאנחנו אומרים לעצמנו שוב ושוב “אני לא מספיק טוב”, “אני לא מספיק טובה“, “כבר מאוחר מדי”, “אני לא אצליח”. אפשר להשליך גם את הצורך להוכיח, לרצות, להסביר את עצמנו ללא סוף או להישאר במקום שכבר אינו מתאים לנו רק מפני שפעם בחרנו בו.
“מותר גם לא לסלוח על לכולם. סליחה אינה פקודה, ואינה תנאי להיותנו אנשים טובים. יש פגיעות שדורשות זמן”
זו גם הזדמנות להשליך גם כעסים ישנים, אבל לא משום שמישהו אמר לנו שאנחנו חייבים לשחרר. השחרור אינו מתנה למי שפגע בנו. הוא מתנה שאנחנו יכולים לבחור לתת לעצמנו כאשר אנחנו מוכנים לכך. לפעמים אנחנו מחזיקים אירוע שהסתיים לפני שנים וממשיכים לנהל איתו שיחות בראש, להתווכח, להוכיח, לשחזר. האדם האחר אולי כבר המשיך הלאה, אבל בתוכנו הסיפור ממשיך להתרחש. השאלה האימונית החשובה איננה רק מי צדק?, אלא גם מה המחיר שאני משלם או משלמת היום על כך שאני ממשיך לשאת את הסיפור הזה?
ובאותה נשימה חשוב לומר שמותר גם לא לסלוח על לכולם. סליחה אינה פקודה, ואינה תנאי להיותנו אנשים טובים. יש פגיעות שדורשות זמן, יש פגיעות שאנחנו עדיין מעבדים ויש מצבים שבהם האדם שפגע בנו מעולם לא לקח אחריות, לא הביע חרטה ולא עשה ניסיון אמיתי לתקן. אנחנו יכולים לבחור להמשיך בחיינו גם בלי להכריז שהכול נסלח. אפשר להפסיק לתת לפגיעה לנהל אותנו, ובו בזמן לזכור מה למדנו ממנה ולהציב גבול ברור. זכרו, לשחרר אין פירושו למחוק. אפשר להניח את הכאב מבלי להכחיש שהיה כאב. אפשר להפסיק לכעוס מבלי לפתוח שוב את הדלת. אפשר להבין אדם מבלי להצדיק את מעשיו. אפשר לבחור בשקט פנימי ועדיין לומר לעצמיכם שמה שקרה לי לא היה ראוי, ואני לא מסכים או מסכימה שזה יקרה לי שוב.
ולכן, לצד השאלה מה נשליך?, יום הכיפורים מזמין אותנו לשאול שאלה נוספת: על מה לא נוותר?
לא נוותר על הערכים שלנו כדי להתאים את עצמנו לאחרים. לא נוותר על הקול שלנו על מנת לשמור על שקט מדומה. לא נוותר על גבולות בריאים מתוך פחד שמישהו יעזוב. לא נוותר על חלומות רק מפני שמישהו אחר אינו מבין אותם. לא נוותר על מערכות יחסים טובות, על האנשים שרואים אותנו באמת, על הסקרנות, על התקווה ועל האפשרות להשתנות גם בגיל שבו נדמה לנו שכבר היינו אמורים לדעת הכול.
ומעל לכל, לא נשליך את כל מה שעברנו. יש לנו נטייה לרצות למחוק שנים קשות, קשרים שלא הצליחו, החלטות שגויות וכישלונות. אבל גם הם חלק מהמסע שלנו בעולם. לכן, אין צורך לקחת מהם את הכאב, אבל כדאי לקחת מהם את הלמידה. אדם שהתאכזב למד משהו על ציפיות. אדם שנשבר ולמד לקום גילה משהו על החוסן שלו. אדם שאיבד את קולו ולמד לדבר מחדש יודע היום עד כמה הקול הזה יקר.
אולי זו המשמעות העמוקה של חשבון נפש ומשמעותה לא לעמוד מול עצמנו כשופטים, אלא כמאמנים של חיינו. להתבונן במה שהיה, לקחת אחריות על מה ששייך לנו, להחזיר לאחרים את מה שמעולם לא היה שלנו, ולבחור בצורה מודעת יותר את הצעד הבא. בהחלט מומלץ, לעצור לקראת יום הכיפורים ולשאול את עצמיכם בכנות מה תשאירו מאחור, ומצד שני לזהות מה תבחרו לקחת עמכם לעתיד, שעור, למידה, החלטה או גבול אישי. בצד הראשון יכולים להיות פחד, אשמה, ריצוי, כעס, ביקורת עצמית, מערכת יחסים שכבר הסתיימה או אמונה שמגבילה אותנו. בצד השני יכולים להיות אומץ, אהבה, גבולות, ערכים, אנשים משמעותיים, חלומות, כוחות שהתגלו בנו ואמונה ביכולת להתחיל מחדש.
“יש לנו נטייה לרצות למחוק שנים קשות, קשרים שלא הצליחו, החלטות שגויות וכישלונות. אבל גם הם חלק מהמסע שלנו בעולם”.
ואז תגיע השאלה החשובה מכולן: מי אני בוחר או בוחרת להיות מכאן והלאה?
זכרו שהשנה החדשה אינה מוחקת את השנה שהייתה. היא רק פותחת דלת ואנחנו אלה שמחליטים מה יעבור איתנו דרכה. אז בתשליך הרגשי של השנה, אולי לא צריך להשליך הכול. נשליך את מה שמכווץ אותנו ונשמור את מה שמרחיב אותנו. נניח את מה שכבר אינו שלנו וניקח את השיעורים שרכשנו בדרך. ניפרד ממה שמבקש להסתיים ונשמור קרוב את מה שמזכיר לנו מי אנחנו.ולא, אנחנו לא חייבים לסלוח על הכל אבל, כדאי שנעשה כל שביכולתנו על מנת שהדברים שלא הצלחנו לסלוח עליהם לא יקבלו את הזכות לכתוב עבורנו את הפרק הבא.
גמר חתימה טובה.
הוספת תגובה