תמיד מסקרן לקרוא מחקרים אנתרופולוגיים עכשוויים על שבטים שלא עברו את המהפיכה הניאוליתית- המהפיכה החקלאית של האדם יושב הקבע ומגדל הדגנים ומביית בעלי החיים, מהם ניתן אולי להסיק כיצד חיים אנשים ללא חשמל, בית קבע, מקרר, פקקי תנועה ובוס מתעמר. מחקרים אלה אגב, דווקא מוצאים נשים ציידות וגברים לקטים בחברה מטריארכלית -בה האשה עומדת בראש ההיררכייה השבטית.
במונטיפיורי יש לקטת ציידת -ביג מאמא אמיתית. קאוו גירל כריזמטית. כמו נשים שחיו בטבע, נדדו בעקבות המזון ועונות השנה המיטיבות, מתגוררת במחנה הקבע שלה השפית רימה אולבירה. היא מלקטת צמחי תבלין ועשבים, מן הגינה שלה ומחברים למקצוע שנכנסים מעת לעת ומעניקים לה צרור של תבלינים או צנצנת של מרקחת עלומה, אבל רימה היא גם בהחלט ציידת. לא כזו שרודפת בעלי חיים עד מותם, אלא כזו הצדה טעמים, חוויות ובעיקר חברים עם ניצוץ בעיניים לקולנריה בלתי קונבנציונלית.
צילום מאיה גז
אולבירה, מתכתבת גם עם גיבורה אמריקאית אחרת – לורה אינגלס ווילדר – זו אשר ספריה הפכו לספרים המכוננים של האתוס האמריקאי – "בית קטן בערבה", ו"בית קטן ביער הגדול". סיפורים ביוגרפיים אלה מתארים את האמריקאים של סוף המאה התשע עשרה וראשית העשרים ההולכים בעקבות החלום – רחוק, אל הלא נודע, וכמו לקטים ציידים, הם צדים רק את מה שהם זקוקים לו בכדי לאכול ולשרוד,ומלקטים באהבה את מה שגדל על אדמתם. אולבירה, שנולדה בארצות הברית, מצאה עצמה כילדה חיה עם הוריה במחנה, קומונה, של היפים. הוריה, בני דור הפרחים של שנות השישים חיו את רוח התקופה, ורימה מצאה עצמה מבשלת עם מה שניתן היה להשיג ביערות ובשדות שמסביב למגורי הקהילה.
מאוחר יותר, בגיל 14 החלה את חייה המקצועיים בעולם הקולינריה מלמטה, שוטפת כלים במסעדות טובי השפים היצירתיים של ארצות הברית, ובהמשך התקדמה בעבודה קשה. סביב משבר גיל הארבעים החליטה לעלות לישראל. כיהודיה זה נראה היה לה צעד לא נטול היגיון, אבל שנות ההתאקלמות במזרח התיכון לא היו קלות. היא הבינה מתישהו, שגם כשהיא בבית שלא היה מולדתה, היא לא תשתנה, והיא חייבת להמשיך ולעשות את מה שהיא יודעת, עם אידיאולוגיה, אמונה בלתי מעורערת בדרכה, בלי לנסות להתחנף לחיך הישראלי.
מסעדת אואזיס, היא יותר מוזיאון לאמנות עם אגף של לונה-פארק מאשר מסעדה. רימה שהתחנכה על ברכי אנשי המטבח הצרפתי דוברי האנגלית, תופשת את האוכל שלה כיצירה עם אסתטיקה נטולת קונטור, כמו ציור אימפרסיוניסטי, קווי מתאר בלתי ברורים, צבעים נטולי אבחנה מוחלטת, בניגוד אולי לאסתטיקה וקולינריה איטלקית – שם הכל בעל קווי מתאר ברורים.
ישבנו בערב שישי במסעדה ופשוט חיכינו ממנה למנה להפתעה הבאה שתתפוצץ לנו מול העיניים ואחר כך בפה.
פתחנו במנת WOW WAGYU DENVER CUT – מבשר בקר בגריל שעושן קלות, שצופה בשכבה מורגשת/בלתי מורגשת של יוזו קוג'י שהוא פרי הדר ממוצא יפני עם נגיעה חרפרפה של צ'ילי דרקון שחור שגדל אצל רימה בגינה. התוצאה הייתה כמו להביט בלילה מדברי בטלסקופ על גלקסיה רחוקה. וואו אמיתי. התגלית של כל ניואנס של טעם בראשיתי הייתה חוויה מחשמלת.
המשכנו עם ברוסקטה קונפי מוסר ים, עם לימוני מאייר אורגניים, כרישה, עשבי תיבול צרפתיים וטפנגד זיתי קלמטה שאיזנו את הטעם או ערערו את האיזון המוכר של הדג החמצמץ- תלוי את מי שואלים. כמו גילוי של מין חדש של פרי בר בעבור לקט צייד שעזב את מקום הנדידה הקודם שלו אל מקום חדש ומלא תקוות. גם. וואו!
לאחר מכן הגיע שרימפס שלם טרי מטוגן בקמח אורז ופלפל סיני, רוטב סויה והדרים. השרימפס שמצופה היה בטמפורה דקדקה הגיע קריספי ופשוט כרסמנו ואכלנו בידיים כמו ילדים, בדיוק כמו שבפולניה אסור. גם זו, לא מנה למי שלא מוכן להתנסות בחוויות בלתי מוכרות.
בהמשך הגיעה מנת "טוקיו" – סקאלופ בטמפורה, עם אטריות תה ירוק מאטצ'ה, פטריות שימג'י בגריל, אספרגוס, חמוצים יפניים תוצרת הבית והכל בציר דאשי וקוג'י מיסו. שילוב הטעמים של הסקאלופ המוצק בדיוק בדרגה הנכונה עם אטריות התה בעלות טעם האוממי החמקמק, והכל עם כוסית סאקי עדינה הייתה פשוט מושלמת.
לבסוף הגיעה מנת "הונג קונג" – חזה ברווז על הגריל מעושן עם תה לפסנג סושונג, פלפל סצ'ואן והכל על מחית תפוחי אדמה עם בוק צ'וי קצוץ. הטעם המעושן החמקמק, עם הפירה בעל מרקם מוצק נהדר הפכו את החוויה למושלמת.
קינחנו במנה המכונה "מפאריז באהבה" – טארט טאטין – תפוחי עץ מקורמלים עם קרם פרש. תפוחי העץ נפרסו לפיסות דקות וקורמלו באופן פשוט מושלם.
אואזיס, איננה מקום למי שחובב רק שווארמה או מנות ילדים שניצל צ'יפס או פסטה. זהו מקום לאנשים שרוצים לחוות קולינריה נועזת. מי שספרות, תרבות, הרפתקנות וחוסר עכבות מניע אותו, זו המסעדה בשבילו.
אורון שוורץ הוא עורך-דין, שותף מייסד במשרד שוורץ-נרקיס ושות', כותב ומגיש הפודקאסט "משפט חוזר" בתאגיד השידור "כאן", ארכיאולוג וטייס בתחום התעופה הקלה.
הוספת תגובה