ניר הוד צייר לפרח צהוב קטן בבואה. מרחוק ראיתי אותו צף על מים חומים־ירוקים. מקרוב נחשפו אריג הבד והצבע הסמיך, כמעט מקומט, של עלי הכותרת. מתחת לפרח נמרחו הלבן והצהוב הצדה עד שאיבדו את צורתו. דווקא שם העין שלי האמינה למים. את הבבואה של הפרח הוד צייר. את שלנו השאיר לערב עצמו.

בקרן נסימה, ברחוב אחד העם, המים בבדים הגדולים מגיעים כמעט עד גובה העיניים. מול בריכה הייתי רוכנת מעל הגדה. כאן אני מביטה ישר לפנים ומעבר לפרח עשוי להופיע מישהו שכלל אינו עומד מולי. הוד קבע היכן ינוח כל עלה על פני המים. את הליהוק השאיר פתוח.הכרום הוא החומר האחרון שהייתי מחפשת בו עדנה. הוד מכסה ציור שמן בשכבת כרום. בחומצה ובשחיקה הוא חושף אזורים מן הציור שמתחתיה ואז חוזר לצייר על המתכת שנותרה. מה שנראה לעין כגוף מים אחד עשוי מצבע שנחשף מבעד לכרום ומצבע שהונח מעליו. עלה כותרת כמעט מתרומם מן המשטח. במקום אחר די בפגם זעיר בברק כדי לפתוח עומק של מים.

המים נכנסו לציורים במקרה. לדברי הוד, צבע ירוק ניתז על אחד מציורי הכרום והוא היה משוכנע שהעבודה אבודה. בבוקר חזר אל הבד וראה בכתם צמחייה צפה. ״אני לא משתמש בכישרון, אני נותן לכישרון להשתמש בי״, אמר הוד ליובל סער. מול הפרח הצהוב אני חושבת על מה שהיה קורה אילו ניקה מיד את הירוק. ציור אחד היה חוזר לעצמו. מי יודע כמה אגמים היו נשארים מחוץ לתערוכה.

חבצלות המים של מונה עלו בדעתי מול הבד הכחול הגדול. בלי גדה או קו אופק, פרח ורוד על גבעול דק נעשה נקודת אחיזה לעין. עד שהחלטתי אם ההבזק הכחול שלידו שייך למים או לתאורה, עבר מישהו מאחוריי ושינה את התשובה. כצלמת אני מכירה היטב את הפיתוי לזוז מעט הצדה כדי לסלק השתקפות. אצל הוד זאת עצה מקצועית מפוקפקת. הזווית שמסלקת את ההשתקפות עלולה לקחת איתה את הטורקיז שבגללו התעכבתי מול הציור מלכתחילה.

מבין השניים, הציור עם הפרח הצהוב הקטן שכנע אותי יותר. מעל הפס הירוק נותר מעט לבן בקצהו של עלה כותרת. מתחתיו הלבן משוך לרוחב. את מה שהוד דייק בעלי הכותרת הוא פירק בבבואה. אילו צייר גם אותה עגולה ומדויקת כמו הפרח, ספק אם הייתי מאמינה לה. כמה מריחות של לבן וצהוב, והמים כבר זזים. בציור הקטן, הנתון במסגרת לבנה, הירוק הכהה מתכנס לאורך השפה ובמרכז נפרש שדה חום רחב. הפרח יושב נמוך ומעט ימינה, כמי שפינה מקום לאורח. בציור הסמוך הצבע מוליך את העין מן הטורקיז אל הצהוב ונקודה ורודה באמצע משבשת בנימוס את המסלול. אותה גינה, שני קצבים. סמוך לנקודה הוורודה הלבן מתפרק למשיכות קצרות על שדה אפור. כמה צעדים לאחור והמשיכות נבלעות בין הכחול לכתמים הזהובים. כל מרחק מגלה פרט אחד ומעלים אחר.
בבד אחר האדום מתחכך בוורוד נחושתי. בקלות היה הברק יכול לבלוע את הכתם הקטן ולהפוך את הבד כולו למשטח יפה ותו לא. הכתם מחזיק מעמד. גם כשהמתכת מציעה לי את הבבואה שלי, אני חוזרת אל האדום.בערב הפתיחה ניגנו על המדרכה. בין הקונטרבס לסקסופון ישב גיטריסט ומבעד לחלון, מעבר לכתפיהם של הנגנים, נראו הבדים. בפנים אישה בשחור הרימה טלפון מול אחד מהם. מן המקום שבו עמדתי היא כבר הייתה חלק מן התמונה שביקשה לקחת עמה. לנרקיסוס הייתה בריכה שלמה משלו. בנסימה היה צריך לחלוק אפילו את הבבואה.
לדברי הוד, “נופי המים נבנו ממאות תצלומים ומן הזיכרון. כל אגם שנראה שלם כל כך על הבד מורכב ממקומות שמעולם לא היו מקום אחד. גם אילו יצאתי לחפש את הגדה, לא הייתי מוצאת על מפה את האגם שזה עתה ראיתי.הוד מתאר את הפרחים כדיוקנאות עצמיים. את ההדר קל למצוא בפרח הפתוח במלואו. אותי מסקרנים יותר השוליים, במקום שבו הצבע כבר מידלדל ועלי הכותרת מתחילים לאבד את צורתם. לפעמים דווקא לפרח הנבול נשאר האדום הצלול ביותר“.
מן הבדים עברתי אל חמש ציפורים קטנות, הניצבות על מוטות דקים, כל אחת בגובה אחר. מרחוק החוטים המתוחים בין המוטות מצטרפים לצללית של עץ. מקרוב העין נמשכת אל הציפור הגבוהה ורק אחר כך מבחינה כמה אוויר יש מתחת לרגליה. על הקיר האור מצייר רשת שנייה, רפויה יותר, עשויה כולה צל. לולא הצל על הקיר, ספק אם הייתי מבחינה כמה דק העץ הזה.בתיבת זכוכית תלויה שושנה הפוכה. הגבעול הארוך יורד מלמעלה והעלים נשמטים לצדיו. עלי הכותרת הבהירים נעצרים מעט מעל הבסיס הלבן. במרווח הצר הזה נח הצל שלה, כהה ובעל משקל מפתיע לעומת הפרח האוורירי. לפרח הצהוב הוד נתן בבואה במכחול. לשושנה די בדופן זכוכית. מזווית אחת הבבואה כמעט נבלעת בגבעול. מזווית אחרת היא נפרדת ממנו עד שנדמה ששתי שושנים תלויות שם.

את שם התערוכה הוד מייחס לתקופת הקורונה, כשגר על שפת אגם בקונטיקט. לדבריו, “זאת הייתה הפעם הראשונה שחי בלב הטבע. משם, כשהעולם נאלץ להאט, מאה שנים נראו לו מעטות מדי בשביל כל היופי הזה. אני שומעת בשם הזה בעיקר תיאבון. מאה שנה נשמעו לי בקשה מופרזת עד שביקשתי עוד שנייה אחת מול אותו טורקיז”.
התערוכה פתוחה: 16.11.26 – 29.1.27
אחד העם 55 תל אביב | שני – חמישי 10:30–18:00, שישי-10:30–14:30
מאת לין סלומון, כתבת ומבקרת תרבות








הוספת תגובה