ההופעה הייתה בעמידה, והמתחם הגדול והמרווח עשה את זה קל. יש מקום לזוז, לא נדחקים, ואפשר לשיר בלי להיות צמוד לאף אחד. גם ההגעה נוחה: למתחם יש חניון, ובאזור התעשייה של ראשון לציון יש חניה פנויה.המקום חדש, יוקרתי ונקי, והטכנולוגיה בו מרגישה. הסאונד היה מעולה, התאורה על הבמה עבדה יפה, ומאחור הוקרן וידאו ארט שנראה היטב מכל נקודה באולם. זו חוויה נעימה, והיא לא מורגשת כמובנת מאליה במקום שרק נפתח.

שלום חנוך עלה לבמה ולא עשה מזה עניין. הוא עניו, ויש בו משהו שאי אפשר לזייף: הקול. הוא עדיין צבוע בצבע משלו, והחיוך עדיין עושה את שלו. הוא התבגר, ברור, אבל כשהוא עומד שם בין החלפת גיטרה אחת לאחרת, עם צוות שמנהל את הבמה סביבו, זה שלום. בדיוק אותו שלום.הוא שר את “חתונה לבנה”, את האלבום כמעט כולו, והקהל לא חיכה להזמנה. כשהגיע “לא יודע איך לומר לך” הקהל לקח את השיר איתו: רקדו, שרו, הצטלמו בסלפי, ושלום, בענווה שלו, המשיך לשיר כאילו כלום. הוא שר את מיטב שיריו, ובהם “משיח לא בא”. הוסיף גם שירים של להקת תמוז, ובהם “עונת התפוזים”, ונוסטלגיה כזאת נכנסת ישר ללב.

ובסוף, כמו שקורה רק כשהערב באמת עבד, הקהל לא הסכים להיפרד. הוא דרש שיחזור, ושלום חזר עם הלהקה ונתן עוד כמה שירים מטורפים.מה שריגש אותי יותר מהכול היה לראות צעירים מפזמים. הפופ הקלאסי הישראלי לא נשאר בארכיון. הוא חי, והוא עובר הלאה. זה היה אירוע שיזכרו עוד הרבה זמן, והוכחה לכך ששלום חנוך הוא אחד מעמודי התווך של התרבות הישראלית.








הוספת תגובה