שלוש מרינות. הילדה. האישה. והאמנית שכבר מזמן מסרבת להיכנס להגדרה אחת בלבד. ההפקה נתנה למופע את השם: פסטיבל מקסימיליאן משום שזוהי חגיגה מגוונת של סגנונות ויכולות של יוצרת אחת מסקרנת שהמופע שלה הוא מפגן רב תחומי של אומניות החל משירה, המשך לנגינה, המשך לווידאו ארט ותנועת דאנס מלווה ב DJ משובח.
זה התחיל כמעט בעירום אמנותי. מופע פסנתר. זרקור על הפסנתר. קול. בלי להקה. בלי מסכים מתפוצצים. בלי רעשי רקע.רק היא והפסנתר כמו שיחה אינטימית עם עצמה מול מאות אנשים. וכשמרינה שרה כך, נדמה שהיא לא באמת מופיעה. היא מתוודה. התאורה חדה וכמו חותכת בבשר החי, מערטלת את המסיכות ומותירה רגשות חשופים. יש משהו כמעט בלתי נתפס במסלול שעברה. ילדה רוסיה שמנמונת, ששרה אופרה ומנגנת על פסנתר בשכונת המצוקה פרדס כץ שמתפעלת מהחמימות המזרח תיכונית, מי שלא תמיד התאימה לתבניות היופי המקומיות, מי שסחבה מבטא, זרות, שונות והפכה עם השנים לאחת היוצרות הכי מסקרנות, חופשיות ורב שכבתיות בישראל. היא לא רק זמרת. לא רק פרפורמרית, לא רק כוכבת ריאליטי לשעבר, אלא אמנית טוטאלית, סוחפת ומהפנטת שלא מפסיקה להתעצב לגרסה יותר ויותר משובחת של עצמה.
בשלב הראשון של המופע, כשהיא יושבת מול הפסנתר, אפשר היה לשמוע את הדרך שעברה דרך הצלילים. השירים נשמעו כמעט חשופים יותר מהגרסאות המוכרות שלהם. בלי שכבות הפקה, בלי הסחות דעת. רק טקסטים שנוגעים בפחד, תשוקה, בדידות, כוח נשי וחיפוש מתמיד אחר בית. שירים מקוריים לצד קאברים בעלי פרשנות ייחודית שלה בגוון קולה הייחודי. ואז, כמו מעבר בין עולמות הבמה שינתה צורה. הלהקה נכנסה מתוך החושך.
פתאום החלל התמלא ביטים, צבעים, מסך ענק, תנועה ווידאו ארט מרהיב ביופיו בעשרות קליפים עוצרי נשימה בעושרם האומנותי עם מאפיינים פסיכודליים מרומזים ומרהיבים. מרינה עברה ממצב של וידוי למצב של התפוצצות. אם בחלק הראשון היא הזמינה את הקהל להתקרב אליה, כאן היא כבר סחפה אותו פנימה לתוך הסערה שלה וזה בדיוק הכוח הגדול שלה שהינה היכולת לנוע בין ז’אנרים בלי להתנצל.פופ. אלקטרוני. נשמה. ג’אז. מוזיקה רוסית. בלדות עם השפעות מזרח אירופאיות מחד וטעימות מהמזרח הרחוק מנגד. אצל זמרים אחרים זה היה עלול להרגיש מבולבל. אצלה זה מרגיש כמו זהות. זהות של יוצרת מגוונת במציאות משתנה. מרינה אינה מתאימה את עצמה לתעשייה הישראלית. היא בנתה לעצמה טריטוריה משלה. מקום שבו אפשר לשיר בעברית ואז לעבור לרוסית מבלי להסביר. מקום שבו אפשר להיות גם דיווה בימתית וגם ילדה פגיעה באותו שיר.
וכשהיא שרה ברוסית משהו בקהל משתנה. גם מי שלא מבין מילה, מבין הכול. אולי משום שהשפה האמיתית של מרינה מעולם לא הייתה רק מילים. היא תמיד הייתה רגש. גוף. קול. נוכחות. היא שרה כאילו היא זוכרת מאיפה באה בכל רגע. כאילו הילדה ההיא הגלותית מהשכונה, עדיין נמצאת איתה על הבמה.
ואז הגיע החלק השלישי של הערב. הכי מפתיע. הכי משוחרר.
הבמה הפכה למסיבה אלקטרונית חיה כשדרוויש עלה לעמדת התקלוט. לא עוד מופע במובן הקלאסי, אלא טקס שחרור. הקהל שכבר עבר איתה מסע רגשי, קיבל עכשיו הזמנה לרקוד אותו החוצה. מרינה רקדה, השתוללה, צחקה, אלתרה, והזכירה שוב למה היא מצליחה לגעת בכל כך הרבה אנשים כי היא אף פעם לא נראית כמו מוצר מהונדס. היא אנושית מדי בשביל זה. הקהל התמסר למסיבה האלקטרונית והחלל הפך למסיבת ריקודים חושנית וקצבית שנמשכה עד חצות כשמרינה ממשיכה לרקוד על במה שנראית כמו מסלול בתצוגת אופנה ניו יורקית וסוחפת אחריה קהל עצום ומשולהב.
בעידן שבו אמנים רבים עסוקים בלייצר גרסה מלוטשת של עצמם לרשתות החברתיות, מרינה מביאה לבמה משהו כמעט נדיר והוא אמת הכי אותנטית והכי חשופה. גם כשהיא נוצצת, היא לא מסתירה את הסדקים. אולי להפך, היא מייצרת מהם אמנות.וזה היה אולי הרגע הכי חזק במופע כולו. ההבנה שהילדה ההיא, שפעם אולי הרגישה חריגה מדי, זרה מדי, גדולה מדי, קולנית מדי לא נעלמה בדרך להצלחה. היא פשוט למדה להפוך את כל מה שניסו להסתיר בה, למנוע היצירה שלה.ב־Black Box לא התקיים רק מופע מוזיקלי. התקיימה חגיגה שהינה פסטיבל חגיגי של זהות מורכבת. מפגן ססגוני של אומץ להיות גם וגם. גם פופולרית וגם עמוקה. גם מסחרית וגם אמנותית. גם ישראלית וגם רוסייה. גם שבירה וגם עוצמתית. גם ילדה וגם אישה חושנית.
ומרינה מקסימיליאן?
היא כבר מזמן לא רק זמרת. היא ז’אנר שלם בפני עצמה. אם מופע המשלב מסיבת ריקודים משובחת מסקרן אתכם, אל תחמיצו.
ורד גרנדיר יועצת ארגונית וזוגית, מגישת הפודקאסט ללטש את היהלום וכותבת תוכן.
הוספת תגובה