בתוך האולם הממוזג במכון ויצמן, בעודי יושבת על הכיסא הנוח, החושים שלי כבר החלו להדהד את השאלה המתבקשת: לאן שילר תנסה להוביל אותנו הפעם? ועד כמה עמוק היא מוכנה לרדת?
האוקיינוס שבפנים: בין תהום לחיים
המופע LAKE הוא לא רק יצירת מחול, הוא מחקר אנתרופולוגי של הנפש. שילר משתמשת בבמה כדי להמחיש את מה שקורה לנו בתוך המצולות האישיות שלנו. הדימוי של האגם, שמשנה את צורתו עם עונות השנה, הופך בידיה למטאפורה מבריקה לאדם המודרני: אנחנו נעים בין כאב חד לשמחה מתפרצת, בין בדידות וניכור לבין הצורך הנואש להיות חלק מקהילה.
שילר חוקרת את ה”איך”. איך האדם ממשיך להתקיים ולחיות את חייו כשמתחת לרגליו נפערות תהומות של אובדן? התנועות של הרקדנים אינן רק אסתטיות; הן חזקות, לעיתים ברוטאליות ולעיתים רכות להפליא, ומשדרות את המאבק המתמיד של הגוף להישאר מעל המים.
תחרה שברירית וכחול עמוק: השפה הוויזואלית
אחד האלמנטים המרהיבים ביותר במופע הוא הבחירה האמנותית בטקסטיל. יעל שילר מופיעה בבגדים כחולים, כמעט נטמעת בתוך הים שהיא עצמה יצרה. סביבה, הרקדנים לבושים בבגדי תחרה, בחירה שאי אפשר להתעלם ממנה. התחרה נראית על הבמה כמו רקמה עדינה ושברירית, המייצגת את אותה נפש שנפגעה, שנסדקה, שמנסה להחזיק את עצמה מול כוחות הטבע. רגע מטלטל במיוחד נרשם כאשר אחד הרקדנים מופיע בבגד גוף ורוד המזוהה עם נשיות. זהו רגע של ערעור מכוון, שממחיש את הבלבול שנוצר במעמקי האוקיינוס הרגשי. במקום שבו אין אור ואין כיוון, הנפש פגועה עד כדי חוסר יכולת לראות מעבר לכאן ועכשיו. הסכנה הכרוכה באיבוד הזהות ובעירעור הפנימי מורגשת בכל תנועה ותנועה על הבמה, ומותירה את הקהל נשימתו עצורה.
המוזיקה: מעוגן של רעש לעדנה של שקט
הפסקול של המופע הוא שחקן מרכזי בפני עצמו. המוזיקה המיוחדת והעוצמתית מעניקה קרקע אחיזה לדרמה המתרחשת. אך הרגעים החזקים ביותר הם דווקא רגעי הדמימה: כשכל הרעש נעלם, והמוזיקה הקלאסית משתלטת על החלל. באותם רגעים, העדנה מחליפה את הסערה, והחיבור האישי אל הנפש הופך לישיר, כמעט דתי.
לקראת הסיום, שילר שוב מפתיעה עם שילוב טקסטים שמעגנים את החוויה במציאות שלנו. המסר ברור: גם אחרי המלחמה הכי קשה הפנימית או החיצונית מגיע שלום. השימוש בשיר של אהובה עוזרי בסוף המופע הוא הברקה רגשית. הוא מחזיר אותנו לשורשים, לאמא אדמה, למקום המנחם של הבית ושל הים.
“LAKE” ,העונה החמישית” הוא מופע כריזמטי להפליא שמצליח להעביר את הכאב והבדידות בצורה חשופה, אך לא משאיר אותנו שם. האופטימיות מבצבצת מבין התנועות, והתחושה היא שהאהבה, בסופו של דבר, היא המנצחת הגדולה. הרקדנים (נאור וולקר, חביבייה הרקולס, איריס פלג, עירד אבני, ג׳וזף קודרה ואנטולי שיינפלד) מביאים אל הבמה יכולות פנומנליות שהופכות את היצירה של שילר למרתקת ונוגעת ללב.
אל תפספסו את הצלילה הזו. היא אולי מטלטלת, אבל היא מחזירה אתכם אל החוף עם נשימה עמוקה יותר.
הוספת תגובה