כשהקהל מחזיר לשחקנים בשאגות “ברוו” בהשתחוויה מרגשת וזה אומר כבר הכל. אולי על זה נאמר: השבט אמר את דברו. סיפור המסגרת מספר את סיפורן של שתי נשמות בודדות כשהן משקפות את סיפורו של עם שנע ונד בין חיים למוות, בחיפוש אחר “תיקון נשמות”. המחזה נשמות בתיאטרון גשר מחבר בין שני יוצרים מרתקים. רועי חן רועי חן הוא מחזאי הבית של תיאטרון גשר וחתן פרס עגנון לאמנות הסיפור לשנת 2023. הרומן שכתב והפך להצגה, ראה אור באיטלקית וברוסית, ובימים אלה הוא מתורגם לאנגלית, גרמנית ואוקראינית. היוצר השני הוא הבמאי שהינו שחקן התיאטרון המוערך איתי טיראן. אותו מפגש יוצרים מעניק לנו הצופים, חוויה תיאטרונית שכמותה לא חווים לעיתים קרובות ונצרבת בתודעה הרגשית והתודעתית כיצירת אמנות המעוררת שאלות חשובות על הקיום האנושי.
בתחילת המחזה הצופים פוגשים בווידאו ארט תזזיתי את גרישה, גבר מופנם בסוף שנות השלושים לחייו שחי עם אמו בדירה קטנה, מעביר את ימיו בשתיקות, עישון ואמבטיות ומחליט לספר לנו, הקוראים, את סיפורו. אנו מבינים אט אט שמדובר בנשמה שמתגלגלת כבר מאות שנים. אנחנו עוברים עם גרישה בין גלגוליו השונים, בכל מאה שנה גלגול אחר.הראשון – ילד יהודי בעיירה במזרח אירופה לפני ארבע מאות שנה, שנקלע יחד עם אחותו לתקרית שמערבת השלכת אבן על גוי. מאה שנה לאחר מכן – נער בוונציה. לאחריו אישה במרוקו עם זהות מינית מסקרנת.אפילו פרעוש במחנה ריכוז. בכל גלגול הוא ינסה לתקן, לכפר על מה שעשה בגלגול הראשון ולמצוא את הנשמה התאומה שלו. גרישה הוא הגלגול החמישי של אותה נשמה מעונה, אולי גם האחרון. בגלגול הזה, גרישה מתגורר עם אמא שלו ביפו, אבל נשמתו משוטטת בעולם כבר ארבע-מאות שנה. הוא נולד במאה ה-17 בעיירה יהודית ומאז הוא מת ונולד מחדש, מדלג ממאה למאה, מארץ לארץ, מגוף אל גוף. מה מגלגל אותו בחזרה אל האדמה חטא בלתי נסלח או אהבה עצומה לנשמתו התאומה? האם החיים הם מתנה או עונש? את מרינה, אמא של גרישה מגלמת דודינה הנפלאה שמחזיקה על כתפיה תפקיד משובח שבמרכזו מונולוגים מכווצים בכנותם שבועטים בבטן הרכה של כולנו באמת הפשוטה שלהם. היא לא מאמינה בגלגולי נשמות. “חיים יש רק אחד,” היא אומרת, “כל השאר זה מטאפורה” – משפט נפלא המהדהד זמן רב לאחר אמירתו.
המחזה הוא חוויה חזותית, משחקית, מוסיקאלית וקונספטואלית מרתקת. ברמת החוויה חזותית – התפאורה מרשימה, הדוקה לפריים קטן ותנועתי. את כל התשואות על התפאורה המסתובבת כמו גלגולי החיים עצמם נפנה לערן עצמון על עיצוב בימתי פנומנלי. ברמת המשחק הקאסט כולו נפלא ומגיעות לו תשואות על עיצוב דמויות עמוקות עם נקודות מבט קומיות היוצרות ניגוד מרתק. הטקסטים מלאי עוצמה ויוצרים תשתית למונולוגים שדודינה מחזיקה על כתפיה ויוצרת רגעים בלתי נשכחים בעוצמתם. השימוש במוזיקה בהצגה גם הוא פנומנלי והשימוש בסגנונות מוסיקליים שונים יוצר תחושה של מסע חובק עולם בין מקצבים שונים כשהרגעים העוצמתיים ביותר מכילים מוסיקה איטלקית בגנון אופראי שמקפיצה את המחזה לגבהים חדשים וכמובן שכל השבחים מגיעים לדורי פרנס על מעטפת מוסיקלית חובקת עולם.
איתי טיראן, חוזר לביים בתיאטרון גשר לאחר הפקת המופת ריצ’רד השלישי ומזכיר לנו ששחקן שמביים יש לו את היכולת להכיר את הבמה לעומק ולכן עבודת הבימוי היא נועזת, מדויקת, קצבית, יצירתית ובעיקר יוצרת מעטפת משובחת לרומן כתוב וניכר כי הבמאי נועז ומכיר היטב את הצרכים של מחזה מבויים. הוידאו ארט שיצר ויקטור סורוקין הוא מרתק היוצר חיבור לעידן המודרני בתוך מסע הזמן של הגלגולים השונים. ההצגה נמשכת שעתיים וחצי ואין בה רגע משעמם. רוצו לראות.
על פי הרומן מאת: רועי חן
בימוי: איתי טיראן
תפאורה: ערן עצמון
תלבושות: פולינה אדמוב
מוזיקה: דורי פרנס
שחקנים: יבגניה דודינה, אריאל ברונז, נטע רוט, גלעד קלטר, עלא דקה, רוני אורגד
ורד גרנדיר פרוכטמן – כותבת תוכן, מנטורית לתקשורת מקרבת ומגישת הפודקאסט ללטש את היהלום הפנימי.
הוספת תגובה