הוא הופך למראה של מציאות מורכבת שבה הרצון להגן מתנגש שוב ושוב עם גבולות העולם. יום הזיכרון בישראל תמיד נשא בתוכו כאב כפול שהינו כאב אישי של משפחות, וכאב לאומי של חברה שלמה. אבל בימים שבין מלחמות, כשההווה עצמו עדיין מתוח, עדיין לא סגור, עדיין פועם באי ודאות הזיכרון כבר לא שייך רק למה שהיה. הוא נוגע ישירות במה שקורה עכשיו.
המעבר הזה, בין עבר להווה, יוצר תנועה נפשית מורכבת. מצד אחד, יש צורך להיאחז בטקסים, במסגרת, במילים מוכרות שמנסות להכיל את האובדן. מצד שני, המציאות הנוכחית לא מאפשרת מרחק. הכאב אינו רק זיכרון הוא גם תחושה חיה בגוף. אצל רבים, יום הזיכרון אינו רק יום של התייחדות, אלא גם יום שבו עולות מחדש חרדות, דאגות, ושאלות על העתיד.
“יום הזיכרון, בתוך ההקשר הזה, הופך ליום שמבקש מאיתנו לא רק לזכור את הנופלים, אלא גם לבחון את האופן שבו אנחנו חיים”
ובתוך כל זה, עולה שאלת ההבטחה.המשפט “אני מבטיח לך” הוא אולי אחד המשפטים האנושיים ביותר. הוא מבטא רצון עמוק לייצר ודאות בעולם לא ודאי. הורה שמבטיח לילד שלו מבקש לא רק להרגיע, אלא גם להאמין בעצמו שהוא מסוגל להגן, לשמור, להיות חומה. אבל המציאות הישראלית במיוחד בתקופות של מתיחות ביטחונית או מלחמה שוברת את האשליה הזו.
הפער בין ההבטחה לבין המציאות אינו רק פער לוגי. הוא פער רגשי עמוק. הוא המקום שבו אנשים נאלצים לפגוש את חוסר השליטה שלהם. עבור הורים, עבור בני זוג, עבור ילדים זהו מפגש לא פשוט עם גבולות הכוח האנושי. דווקא שם, במקום שבו אנחנו הכי רוצים להיות כל יכולים, מתגלה הפגיעות. אבל, אולי דווקא ההכרה בפגיעות הזו היא נקודת המפנה.
כי אם אי אפשר להבטיח ביטחון מוחלט, עולה השאלה מה כן אפשר להבטיח? אפשר להבטיח נוכחות. אפשר להבטיח הקשבה. אפשר להבטיח שלא נברח מהכאב, שלא נתעלם, שלא נקטין. אפשר להבטיח שנישאר אחד עבור השני גם כשהמציאות לא יציבה. המעבר מהבטחה של שליטה להבטחה של נוכחות הוא שינוי תודעתי עמוק. הוא דורש ויתור על אשליה אבל מאפשר יצירה של קשר אמיתי יותר. קשר שאינו מבוסס על “אני אציל אותך מכל דבר”, אלא על “אני אהיה איתך גם כשאין לי איך להציל”.
יום הזיכרון, בתוך ההקשר הזה, הופך ליום שמבקש מאיתנו לא רק לזכור את הנופלים, אלא גם לבחון את האופן שבו אנחנו חיים. האם אנחנו מאפשרים לעצמנו להרגיש? האם אנחנו מצליחים להחזיק מורכבות? האם אנחנו יודעים להיות זה עבור זה גם בלי תשובות?החברה הישראלית מתאפיינת ביכולת מרשימה להתגייס, להחזיק, לתמוך. אבל לצד החוזק הזה, יש גם עייפות. יש שחיקה. יש רצון עמוק לנשום. בימים שבין מלחמות, יום הזיכרון לא מגיע כנקודת שיא סגורה, אלא כחלק מתהליך מתמשך של התמודדות.
“יום הזיכרון בישראל תמיד נשא בתוכו כאב כפול שהינו כאב אישי של משפחות, וכאב לאומי של חברה שלמה”.
ובתוך התהליך הזה, המשפט “אני מבטיח לך ילדה שלי קטנה” יכול לקבל משמעות חדשה. לא כהבטחה חיצונית לשליטה במציאות, אלא כהצהרה פנימית על מחויבות. מחויבות לאהוב. מחויבות להיות. מחויבות לא לוותר על האנושיות גם כשהמציאות קשה.זו אינה הבטחה שמבטלת כאב. זו הבטחה שמסכימה לפגוש אותו. ואולי, בתוך עולם שבו לא ניתן להבטיח שקט, זו ההבטחה החשובה ביותר שאפשר לתת.
ורד גרנדיר פרוכטמן – יועצת ארגונית, יועצת משפחתית ומגישת הפודקאסט ללטש את היהלום הפנימי
הוספת תגובה