ילדותה של ענבל גוריאל הייתה רחוקה מלהיות שגרתית. כבת למשפחת שליחים, היא העבירה שמונה שנים מורכבות באירופה, תקופה שבה החליפה שלושה בתי ספר ולמדה לדבר בשלוש שפות שונות. כילדה שצמחה לתוך המציאות הזו, הדינמיקה הזו נראתה לה טבעית לחלוטין, אך מתחת לפני השטח נלוותה אליה תחושה מתמדת של חוסר שייכות.
בחו”ל, השפות והמבטא תמיד סימנו אותה כשונה, והדבר שסייע לה להתבלט מכולם היה השירה. בכל תחנה ובכל מדינה, הפכה גוריאל במהירות ל”זמרת של הכיתה”. אולם, הכישרון והבולטות הזו גררו אחריהם לא פעם מחירים כבדים של בריונות וחרמות חברתיים. המציאות הזו הפכה אותה לילדה שנאלצת לשרוד ולהילחם על מקומה מדי יום.
בגיל 16 חזרה המשפחה לישראל, אל העיר כפר סבא, ותהליך ההסתגלות לתרבות המקומית לא היה פשוט. גוריאל הגיעה מתרבות אירופאית הנושאת גינוני נימוס, כבוד והערכה רבה לצוותי חינוך, ובסביבה הישראלית החדשה נתפסה התנהגותה כחריגה, עד שחבריה נהגו להתגרות בה ולטעון שהיא מתנהגת כמו “בריטית”. כילדה, היא חשה כעס עצום כלפי הוריה על שרשרת המעברים והטלטלות שחוותה. כיום, כאישה בוגרת, היא מבינה שהילדות המורכבת הזו היא בדיוק מה שעיצב את מי שהיא כיום: היא העניקה לה את היכולת הייחודית להתחבר לאנשים, להסתגל במהירות הבזק לסיטואציות משתנות, ובעיקר, מחקה מליבה את הפחד משינויים.
“גוריאל מאמינה בלב שלם שישנו כוח עליון שמכוון ומדריך אותה. גם כאשר ישנם קשיים והתרסקויות, בכל פעם שהיא חשה שקיעה, עולה מתוכה קול חזק שמריס אותה ומצווה עליה לא לוותר”.
כלוב הזהב של עולם התאגידים
במשך 25 שנים עבדה גוריאל בחברת תקשורת גדולה, מתוך תפיסה שמדובר במקום בטוח, יציב וסולידי. בשנותיה הראשונות בארגון היא הייתה ממוקדת כולה בפילוס הדרך למעלה, מתוך מוכנות לשאת מנהלים מכל הסוגים רק כדי לזכות בתפקיד הבכיר הנכסף. הסיבה המרכזית שהשאירה אותה באותו מקום לאורך שני עשורים וחצי הייתה היצמדות מוחלטת לנורמות חברתיות; היא עשתה את מה ש”צריך” ומה שמצופה ממנה, ולא את מה שרצתה באמת. היא מעידה על עצמה שהייתה מרצה באופן קיצוני, מונעת מהצורך באישור סביבתי ומהרצון העמוק שיגידו לה כמה היא טובה וראויה.
לימים, כשהגיעה אל היעד ומונתה למנהלת מחלקה, היא קיוותה לגלות ששם נמצא מקומה הטבעי. המציאות טפחה על פניה; גוריאל גילתה שלהיות אישה יחידה בפאנל שכולו גברים זו משימה על גבול הבלתי אפשרית. היא מצאה את עצמה דרוכה לחלוטין, נלחמת בכל רגע נתון מול ניסיונות חוזרים ונשנים להשתיק אותה ולרמוס את מעמדה, תוך שהסביבה משדרת לה שהיא נטע זר. עמוק בפנים, היא תמיד ידעה שזהו אינו הייעוד האמיתי שלה.
כשהכל התפרק: האובדן וההחלטה לקום
נקודת המפנה הגיעה כאשר חייה החלו להתפרק לחלוטין, והיא מצאה את עצמה אבודה מול עתיד לא ידוע. המשבר החל בגירושין, והמשיך בטרגדיה משפחתית קשה מנשוא אובדן אחיה, ששם קץ לחייו. חוסר האמפתיה שחוותה מסביבתה בתקופה השחורה הזו שבר אותה סופית. היא הרגישה שקופה, חשה דחף עמוק לצעוק ולבעוט, ושם התקבלה ההחלטה הדרמטית: להתפטר מהעבודה ולא לחזור עוד לעולם המוכר. לפתע, כל מה שנחשב בעיניה בעבר כבטוח ויציב, הפך למקום שבו היא פשוט מסרבת להיות.
כיום, נוכחותו של אחיה המנוח חזקה בחייה מאי פעם. מאז אותו יום נורא, היא מרגישה כאילו שליחים מגיעים לפתחה, ומבינה שבמותו הוא בחר לשחרר אותה מהדאגה המתמדת אליו. לדעתה של גוריאל, אובדן של קרוב משפחה מעמיד אדם בפני צומת החלטה גורלי: האם להיכנע לתפקיד הקורבן, או לבחור בחיים. המוות של אחיה גרם לה להבין בצורה החדה ביותר שהיא רוצה לחיות חיים מלאי הגשמה, והיא בחרה באופן מודע ומלא עוצמה שלא להיות קורבן של הנסיבות.
הכוח שבפרידה והעוגן שבאמונה
בעוד שהסביבה נוטה לרוב להפחיד מפני תהליכי גירושין ופירוק החבילה המשפחתית תוך התמקדות בבדידות, בקושי כלכלי ובמורכבות שבגידול הילדים, גוריאל חוותה תהליך הפוך. היא הרגישה שרק לאחר הפרידה הצליחה לפנות זמן אמיתי לעצמה ולחלומות שלה, ומצאה עוצמה אדירה באישה שלוקחת פיקוד מלא על חייה.
העוגן המרכזי שמניע אותה הוא האמונה. גוריאל מאמינה בלב שלם שישנו כוח עליון שמכוון ומדריך אותה. גם כאשר ישנם קשיים והתרסקויות, בכל פעם שהיא חשה שקיעה, עולה מתוכה קול חזק שמריס אותה ומצווה עליה לא לוותר. היא רואה בחיים שיעור תמידי שבו היא לוקחת אחריות מלאה על מעשיה ומפסיקה להאשים את הסביבה. את האנרגיות המורכבות של התסכול והכאב, היא מצליחה לתעל לכדי פעולה חיובית שמובילה אותה קדימה.
“גוריאל מצהירה שאישה יכולה לעשות הכל, היא מכוונת את האמירה הזו בראש ובראשונה כלפי עצמה, לאחר שנים שבהן סביבתה אמרה לה שהיא אינה יכולה, אינה טובה ואינה ראויה”.
המפגש הגורלי עם אדם והחזרה לבמה
את הקול שלה גילתה גוריאל בשני רבדים שונים. הרובד הראשון בא לידי ביטוי ביכולת שלה לסחוף אחריה אנשים באמצעות הרצאות ופודקאסטים, ובתגובות המרגשות שהיא מקבלת על התכנים שהיא מפיצה. הרובד השני הוא עולם המוזיקה, שבו היא פוגשת מחדש את פליאתו של הקהל בכל פעם שהיא עולה לשיר. כשהיא פועלת מתוך תחושת שליחות ואותנטיות מוחלטת, ללא חישובים ומבלי לעסוק ב”מה יגידו”, התוצאות מדהימות. היא מניחה את ליבה על הבמה ללא מסיכות, ומדברת אל קהל הנשים שלה מתוך המקום של מה שהיא עצמה הייתה זקוקה לשמוע באותם רגעים קשים.
שורשי המקצועיות שלה על הבמה נטועים בעברה: בגיל 22 הגיעה לאודישן אצל הזמר המוערך אדם ז”ל, במועדון של מלצרים מזמרים. אדם הפך למנטור הרשמי שלה, ולימד אותה את כל מה שהיא יודעת על מוזיקה, שואו ועמידה מול קהל. למרות שהופעתה הראשונה הייתה מלווה בהתרגשות עצומה עד כדי מחנק ועילפון, במהלך השנים היא התפתחה והפכה לזמרת הליווי שלו. היא הבינה שעל הבמה מתרחש משהו קוסמי; אדם הפך אותה לפרפורמרית מקצועית ולזמרת רצינית.
כיום, כשהיא עומדת על הבמה ושרה, היא מתארת תחושה הדומה לטראנס כולה שקועה במלודיה ובשואו, מוגנת מפגיעה וכאילו יד אלוהית נוגעת בה ומאפשרת לשליחות לצאת ממנה בדמות שירה. זאת בשונה מהרצאותיה, שבהן היא שומרת על קשר עין רציף עם הקהל ואף משתפת אותו באופן פעיל.
להוות השראה: החזון של ענבל גוריאל
הרצאותיה של גוריאל משלבות הומור, כאב והשראה, ומטרתן המרכזית היא להוכיח לנשים שהן מסוגלות לעשות הכל, ללא גבולות ותוך שבירת כל תקרת זכוכית. היא מאמינה שברגע שמנצחים את הפחד, הכל הופך לאפשרי. הקשיים אמנם ימשיכו ללוות את הדרך, אך המפתח הוא להיות שלמה עם מי ומה שאת. הרגעים שנחרטים בליבה יותר מכל הם אלו שבהם נשים ניגשות אליה בסיום הופעה או הרצאה, בעיניים נוצצות, ומודות לה על המתנה שקיבלו ממנה. ברגעים אלו היא מבינה שהיא מגשימה את ייעודה ומהווה עבורן נחמה והשראה.
כאשר גוריאל מצהירה שאישה יכולה לעשות הכל, היא מכוונת את האמירה הזו בראש ובראשונה כלפי עצמה, לאחר שנים שבהן סביבתה אמרה לה שהיא אינה יכולה, אינה טובה ואינה ראויה. היא מאמינה שחזרה על מנטרות חיוביות בשילוב עשייה מתמדת הן הכרחיות לחיזוק התחושה הזו. לנשים המפחדות לבצע שינוי בחייהן, היא מציעה לשאול את עצמן כיצד ירגישו בגיל 70, האם יחושו חרטה, והאם באמת טוב להן במקומן הנוכחי. ברגע שמצליחים להצביע על הפחד המרכזי שמנהל אותנו, ניתן לפתור אותו מהבסיס.
הפחד שליווה אותה לפני היציאה מאזור הנוחות היה החשש שהחיים יחלפו לנגד עיניה ללא סיפוק והגשמה, והחרטה על חיים שלא מומשו. כיום, הפחד שלה השתנה לחלוטין והוא מופנה אך ורק אל העתיד לאן תגיע, כמה תשפיע וכיצד תתקדם. בחזונה, היא שואפת להוות מקור השראה לנשים בכל רחבי הארץ, להקים קהילה נשית עוצמתית, מרימה ותומכת, וביום מן הימים להקים משרד שיאגד תחתיו הרצאות, הופעות, סדנאות וריטריטים. מעל הכל, השאיפה שלה היא לקום בכל בוקר בידיעה שהיא עושה טוב עבור עצמה ועבור סביבתה.
ענבל של היום וענבל של 25 השנים כשכירה הן שתי נשים שונות לחלוטין. כיום היא אישה מוארת, רגועה, מאושרת ומאמינה בעצמה ובדרכה, כזו שקילפה מעליה שכבות רבות של כעס, תסכול ועצב, ונמצאת בהלימה מוחלטת בין מי שהיא לבין מה שהיא מייצגת. עם זאת, היא מדגישה כי ההתמודדות היא יומיומית ומלווה במלחמה פנימית בין שתי הנשים שחיות בתוכה; החוכמה, לדבריה, היא לקבל את שתיהן, ולהתמקד במשימה ובשליחות שאליהן נשלחה.
הוספת תגובה