עמוד הבית » "בקריירה שלי עשיתי את הדברים הכי רחוקים מלהיות סופרת"

"בקריירה שלי עשיתי את הדברים הכי רחוקים מלהיות סופרת"

צילום: עפר קידר
אידה קידר-מליץ היא סופרת ישראלית שיקית מיוחד שחיה חיים שלווים בטבעון, בזוגיות מאושרת עם איתן. "עבור שנינו אלו נישואים שניים ואנחנו יחד כבר כמעט 21 שנה. יש לנו משפחה גדולה וחמה – הילדים והנכדים של שנינו", היא מספרת.

אלא שחיה הקודמים של קידר-מליץ היו רוויים באקשן וריגושים. "בקריירה הקודמת שלי עשיתי את הדברים הכי רחוקים בעולם מלהיות סופרת. ניהלתי עסקים. בשלב הראשון בעסק המשפחתי שהקים אבי. זה היה עסק ליבוא ומסחר בברזל. תחת מסגרת העסק המשפחתי, גם ניהלתי מפעל שהקמנו לייצור אמבטיות. בשלב מסוים פרשתי ועברתי לעבוד באלביט, אחת החברות הגדולות במשק. התחלתי שם כראש תחום כלכלה, והתקדמתי בהדרגה עד אשר התמניתי לתפקיד סגן נשיא ו – CFO. זו היתה קריירה מאתגרת ומספקת מאד. החברה הלכה וצמחה, רכשנו חברות ברחבי העולם, ביצענו הנפקות גדולות בארץ ובחו"ל. גולת הכותרת של עשייתי היתה פיצול אלביט לשלוש חברות – צבאית, רפואית ואזרחית. זה היה פיצול ראשון מסוגו בארץ, אפילו החוק הרלוונטי היה חדש. זה היה פרויקט שהייתי צריכה לנהל מול רשויות ניירות הערך בארץ ובארצות הברית, מול נציבות מס הכנסה, הבנקים, בעלי המניות והמשקיעים. הפיצול היה אתגר מרתק שהסתיים בהצלחה. בנוסף, כיהנתי כדירקטורית בחברות הייטק ולואו טק".

מדוע עזבת את החיים במסלול המהיר?

"היו מספר גורמים שהשפיעו על ההחלטה. ראשית – הדברים החלו לחזור על עצמם, עוד הנפקה, עוד רכישת חברה. החידוש פג, ובמקביל התחלתי לתת את הדעת יותר על מאפיינים אחרים של עולם העסקים: מאבקי אינטרסים, רדיפת בצע, למרות שסביבי, בהנהלת החברה, היו אנשים מצוינים וערכיים. שנית – הרגשתי שמתגברים המחירים האישיים שאני משלמת על הקריירה ושלישית – גיל 50 כבר נראה באופק, זה נראה לי בזמנו גיל מופלג, והתחלתי להתגעגע יותר ויותר אל תחומי העניין שאהבתי כל כך בנעורי ונטשתי לטובת הקריירה".

צילום: עפר קידר

קידר מליץ נולדה וגדלה בחיפה, להורים שחוו, כל אחד בדרכו, את מוראות מלחמת העולם השנייה. "סיפוריה של אמי על קורותיה כניצולת גטו ורשה וברגן בלזן היו ללא ספק גורם מעצב משמעותי בילדותי. כמי שקיבלו את חייהם בחזרה כנגד כל הסיכויים, משימת החיים שלקחו הורי על עצמם היתה לעבוד ללא לאות על מנת לתת לילדיהם, לאחי ולי, כל מה שאפשר לתת ונמנע מהם – ביטחון, בית יציב, חינוך מעולה, השכלה ותרבות. אני חושבת שאני, יחד עם רבים מבני דורי, לקחנו על עצמנו באופן לא מודע את המשימה להיות "ילדים טובים" ולא לאכזב. למדתי 12 שנים בבית הספר הריאלי שהעניק לי הרבה. לא רק בעומק הלימודים במגמה הריאלית המורחבת, אלא גם בפיתוח הסקרנות לתחומי עניין מגוונים וחשיבה ביקורתית. בגיל שבע, כשגילו הורי שלמרות ביישנותי אני נוהגת לדפוק על דלתה של השכנה ולבקש ממנה רשות "לנגן" על הפסנתר שבביתה, מצאו לי מורה לנגינה. אהבת הנגינה היתה חלק חשוב בחיי עד סוף כיתה י"ב, ואני מאד אוהבת מוסיקה עד היום. התגייסתי לעתודה האקדמית ולמדתי כימיה-ביוכימיה באוניברסיטה העברית בירושלים. לאחר סיום הלימודים שירתי כקצינה במעבדה הכימית של חיל החימוש, שם הכרתי את בן זוגי הראשון. לאחר שהשתחררתי נישאנו, עברנו לגור בחיפה ונולדו לנו שלושה ילדים. בשלב מסוים נמשכתי לנושאי הכלכלה והניהול. השלמתי לימודי כלכלה לתואר ראשון באוניברסיטת חיפה ותואר שני בניהול תעשייתי בטכניון".

ובכל זאת משהו משך אותך לכתיבה.

"נמשכתי מאד לעיסוק במדעי הרוח ובאמנות. התחלתי ללמוד פילוסופיה באוניברסיטת חיפה וסיימתי תואר שני. חזרתי סוף-סוף לקרוא, להאזין המון למוסיקה, לתערוכות, לתיאטרון. חזרתי ללמוד שפות – אהבה ישנה נוספת שנאלצתי לנטוש. בד בבד עם אלה צמח בי צורך עמוק ליצור, וכתיבה היא הפעילות היצירתית שמתאימה לי".

ספרה הראשון של קידר מליץ, "גינת אגוז", הוא דרמה משפחתית. שלושה מטבעות זהב שנעלמו מהכספת טורפים את שגרת חייה של משפחה חיפאית שלווה. המשבר המשפחתי הפתאומי מתואר מבעד לעיניהם של שלושת הגיבורים – האב צבי, האם מאירה והבן יאיר, שלכל אחד מהם נקודת מבט משלו על האופן בו יש להתמודד עם מה שקרה. המשבר גורם לעבר שהושתק והודחק לפרוץ אל פני השטח ולערער את שיווי המשקל של היחסים בין בני המשפחה. הספר מעלה שאלות על זוגיות, הורות, התמכרות, על הלם קרב, וגם שאלות פילוסופיות על חיפוש משמעות.

ספרך החדש, "לפלנד" מרכב מנובלה ושישה סיפורים קצרים מה מקשר ביניהם?

"התמודדויות שמזמנים החיים, בעיקר לנשים. בחלק מהסיפורים מדובר בהתמודדות אישית. שמחה, גיבורת הנובלה "אימת אפרודיטה" בורחת מהבית הדורסני בו גדלה, מנתקת כל קשר עם הוריה ואחותה ובונה לעצמה זהות חדשה וחיים חדשים. טליה, גיבורת הסיפור "לא מתחרטת" היא עקרת בית כנועה שמתפכחת ומחליטה למרוד ולהחזיר לעצמה את השליטה על חייה. "יוליה" בת הארבעים ומשהו, גיבורת הסיפור "עיתון", משתוקקת להתגבר על דימוי הגוף ולהתנסות סוף-סוף בחוויה מינית משמעותית. בסיפור המחויך "יום הולדת", הסוגר את הספר, שלושה דורות – סבתא, בת ונכדה מתמודדות, כל אחת בדרכה, ביחסיה עם האחרות. ישנם בספר גם שני סיפורים, "לפלנד" ו"תמיד זה ככה", בהם ההתמודדות היא של שני בני זוג, זה לצד זה. אבל יש גם סיפור אחד, "רוד שואו" שבו הגיבור הוא גבר.  כמו בחיים, לא כל ההתמודדויות נושאות פרי".

הרחיבי מעט על יחסי אחיות באופן כללי ובנובלה "אימת אפרודיטה"?

לי אין אחות. יש לי אח אחד אהוב. אנחנו מאד קרובים, אבל נראה לי שבין אחיות זה שונה. אני מכירה אחיות שיחסיהן מאד קרובים, והן חולקות ביניהן את רגשותיהן באופן שיש בו אינטימיות שונה מזו שבין אחי לביני. יחד עם זאת, כשאני מדמיינת איך זה להתבגר בצמוד לעוד ילדה, זה לא נראה לי פשוט כל כך. תמיד תהיה אחת שהיא מוכשרת יותר, או יפה יותר, רגישה יותר, מופנמת יותר. התחרות, גלויה או סמויה, והקנאה בין אחיות היא טבעית. המון תלוי, לדעתי, בתבונת ההורים, באופן בו הם מקבלים את השוני בין הילדות ומגיבים להתנהגות רצויה יותר או פחות.
ב"אימת אפרודיטה" רונית היא יפה מאד, פרועה מאד ואכזרית. שמחה היא הילדה הטובה שלומדת ועוזרת בבית. היחסים ביניהן עולים על שרטון מגיל צעיר מאד, ומביאים את שמחה להחלטה הקיצונית לברוח מהבית, לנתק את יחסיה עם המשפחה ולאמץ לעצמה זהות חדשה. כאשר הן נפגשות שוב אחרי 30 שנה, שמחה היא מרצה מצליחה באוניברסיטה. רונית היא קוסמטיקאית חסרת השכלה. למרות היתרונות האובייקטיביים המובהקים של שמחה, רונית היא זו שיוזמת את המפגש, כופה את עצמה על אחותה, מנהלת את האירוע, וגם קובעת מתי ואיך הוא יסתיים. כי דפוס יחסי הכוחות בין אחיות מתקבע. לא קל, אולי כמעט בלתי אפשרי, להיחלץ מרגשות של קנאה ונחיתות".

כריכה: פרונט לפלנד

עד כמה את מעניקה לדמויות שאת כותבת פיסות מחייך?

"אני אמנם לא נמשכת לכתיבה אוטוביוגרפית, אבל אין ספק שחיי נכנסים לכתיבה בדרכים שונות ומגוונות. ראשית, עצם בחירת נושא הכתיבה מושפעת מחוויות אישיות שלי, או מדברים שאני פוגשת בחיי אחרים או במציאות הישראלית בכלל, שנוגעים בי בצורה חזקה ומעסיקים אותי. למשל, נושא הלם הקרב, שלמזלי לא פגע אישית בקרובים לי ביותר, אבל השפיע באופן עמוק על "גינת אגוז". כמובן גם נושא האלימות במשפחה.
דרך נוספת ושכיחה מאד של פיסות חיים שזולגות ממני אל הדמויות היא תמונות ספציפיות, שאין להן קשר להשתלשלות העניינים ביצירה. בגד מסוים שדמות לובשת לבשתי אני בעבר, ביטוי מיוחד ששמעתי פעם מאומץ ע"י אחת הדמויות. דמות אחרת נוהגת לשמור על סדר מסוים בעיתונים שהיא קוראת, ממש כמו שאיתן נהג לעשות כשעדיין קרא עיתוני נייר, לפעמים סצינה שלמה משקפת אירוע שארע לי בעבר על כל פרטיו, למרות שההקשר היה שונה לחלוטין.

אגב, שאלתי את עצמי איך קרה שמתוכי פרצה, ללא כל תכנון או מחשבה מוקדמת, דמותה של טליה, גיבורת הסיפור "לא מתחרטת", שהיא עקרת בית מתוסכלת שבעלה לא מסכים שתצא לעבוד. הרי במשך כל חיי ניהלתי קריירה משמעותית ומספקת. הגעתי למסקנה ששורשיה של טליה נעוצים בילדותי. גדלתי בבית מסור ואוהב, אבל הערכים הבסיסיים שהוקנו לי, ולרוב הבנות באותה תקופה, התבססו על הפער המובנה, כביכול, בין מה שמתאים לבנות לבין מה שמתאים לבנים. נושא שוויון הזכויות לנשים, ומודעותן של הנשים עצמן למשמעות השוויון, אמנם צעד צעדים ענקיים קדימה בעשורים האחרונים, אבל אני עדיין חוששת שאיננו מובטח. אני לא לבד בחשש הזה – גדולים וטובים ממני שותפים לו. קיראו, למשל, את "סיפורה של שפחה" של מרגרט אטווד, או את "כניעה" של מישל וולבק".

מאת: אנני גולן

עריכה: מאיה גז

תגיות