היא חובבת מרוצי מכוניות ואם גאה לדביר ולשחף – נהג מרוצים מקצועי בעצמו, שגם הילד שלו בן ה-18, אופק נכנס לאחרונה לעולם מרוצי המכוניות. כעת, משרואה אור ספר הביכורים שלה, " איה מִיה", היא חולקת איתנו את סיפורה של בחורה צעירה שגדלה וחונכה בישראל בבית דתי, ושכנגד כל הסיכויים ולמרות כל המגבלות – היא פוצחת בקריירה נהדרת כנהגת מרוצים באיטליה. אחרי שהיא זוכה בפרסים וקוטפת את גביע העולם במרוץ הפורמולה 1, היא נאלצת לחזור הביתה ולסעוד את אימה שחלתה.
ספרי קצת על עצמך ועל הבית שבו גדלת – איך הבית והילדות עיצבו אותך להיות האישה שאת היום?
גדלתי בבית עם הרבה אהבה. ילדה חמישית למשפחה בת שישה ילדים. ארבעה אחים ואחיות גדולים ממני בפער שנים גדול, ואח אחד צעיר ממני. הורי חינכו אותנו לכבוד הדדי. היינו משפחה שמחה. אמא הייתה חקיינית ונהגה להצחיק אותנו בכל מיני חיקויים. היא הייתה גם מאד מוסיקלית. הורי אהבו מוסיקה קלאסית ואופרות ואמא נהגה להסתובב בבית ולשיר אריות מתוך אופרות ידועות. לאמא היה לה חלום לראות את כולנו מנגנים בכלי נגינה שונים. מכיוון שהמצב הכלכלי בבית היה בכי רע, נאלצנו להסתפק בחלילית, מלודיקה ומפוחית. למדנו לנגן על פי שמיעה. בכל הטקסים בבית הספר ניגנתי בחליל, לאחר שהתאמנתי בבית על השירים, ללא תווים. בגיל ארבע שרתי שיר שהמצאתי. כל המשפחה שרה אותו איתי, ועד היום אנחנו זוכרים את המילים (שאין כל קשר ביניהן). אמא שימשה בשכונה שגרנו בה, מין סוג של צ'יף. כזו שעם כל בעיה שמתעוררת , פונים אליה. אם זה נקע, כאבי אוזניים או סתם למצוא אוזן קשבת. את זה ירשתי ממנה. לקחתי מהבית את המשפחה, כערך עליון, את האהבה לבני אדם, את הרצון לעזור, לתמוך ולהתנדב בקהילה. הורי לימדו אותנו להסתפק במה שיש, אך אני גדלתי עם חלומות ועם שאיפות שאת רובם הגשמתי אם כי, לעיתים, בגיל מבוגר יחסית.
מה משך אותך למסלול שבו עסקת עד לאחרונה, בסופו של דבר?
כשהתחלתי לעבוד בבנק הפועלים, חשבתי שזה יהיה לתקופה קצרה, עד שאתחיל את הלימודים באוניברסיטה. לא עשיתי תפקיד סטנדרטי של פקיד בנק. בשל התפקיד שלי בצבא התקבלתי לבנק למחלקת הסוויפט והטלקס, כשעיקר העבודה הייתה באנגלית. זמן קצר לאחר מכן כבר סימן אותי המנהל כמחליפתו. מכאן החלו החלומות שלי להיות מנהלת בכירה בבנק, ועשיתי הכול על מנת להגיע לזה. לימודי כלכלה וניהול, סטטיסטיקה, ניהול השיווק ועוד. נבחרתי מספר פעמים לעובדת מצטיינת. התקדמתי בתפקידים עד לניהול המרכז לסחר בינלאומי. מה שבעצם משך אותי זה התפקידים המעניינים שעשיתי בבנק, שלא היו שגרתיים. אהבתי לעשות דברים שונים. התקדמתי בסולם הדרגות, ובכל פעם שהגעתי לתפקיד מסוים כבר ראיתי את התפקיד הבא אל מול עיניי.
מה החוויה המשמעותית ביותר שהייתה לך בחיים, ולמה דווקא היא המשמעותית?
החוויה המשמעותית בחיי הי דווקא חוויה שלילית. אמי חלתה בסרטן בהיותי בת 14. כשהייתי חיילת, התעוררתי בוקר אחד ומצאתי אותה במיטתה חסרת הכרה. הייתי לבדי איתה בבית ולמרות גילי הצעיר, לא איבדתי את עשתונותיי והתקשרתי קודם כל לרופא המשפחה, ולאחר מכן לכל בני המשפחה. כשהיא נפטרה, היו איתי בחדר רק הרופא והאחות שהגיעו מספר דקות לפני שנפטרה. התמונה שלה, שוכבת חסרת הכרה על המיטה, עד לנשימה האחרונה שלה ליוותה אותי במשך כל חיי. באותם ימים הבטחתי לעצמי שאכתוב ספר על אימי.
מה מניע אותך להרגיש רלוונטית ומשמעותית עבור אחרים, בחיי היום יום שלך?
העשייה היומיומית שלי. אני עוסקת בספורט ומשמשת מודל לאחרים בעיקר לצעירים ממני. אני כותבת ומשתפת את כל הקרובים לי, ומרגישה שיש התעניינות ואפילו גאווה (בני משפחתי גאים בי ואפילו חברות שמציינות את דבר היותן חברות של סופרת, פסלת וספורטאית). אני מפסלת בחמר, פסלים ותבליטי קיר ויש ביקוש לעבודותיי. אני מתנדבת בעמותת מנטור לחיים שמלווה חיילים בודדים שהשתחררו מהצבא ומצמידה לכל חייל בודד משוחרר מנטור שמלווה אותם ומייעץ להם. אני עצמי שימשתי מנטורית לחייל ולחיילת, איתה הקשר נמשך עד היום למרות שחלפו כעשר שנים מאז ש"אימצתי" אותה.
איזה ויתורים עשית בחיים בכדי לצמוח באופן אישי?
יש לי שלושה בנים. אחרי כל לידה חזרתי לעבודה כעבור ארבעה חודשים, כדי להתקדם בקריירה. כמו כן עבדתי שעות רבות וניהלתי את העניינים בבית דרך הטלפון. זה גרם לי להרבה נקיפות מצפון ולכן כשחזרתי הביתה בכל יום, הקדשתי את כל זמני לילדים. השתדלתי לשלב את חיי היומיום בהתפתחות האישית שלי. כשלמדתי באוניברסיטה ישבתי במטבח לכתוב את המטלות שלי כשהילדים מתרוצצים סביבי. ויתרתי על שקט, ויתרתי על התבודדות אבל לא ויתרתי על הלימודים ולא על היותי אמא מעורבת.
מה מעורר בך פחד?
כשאני חושבת לעומק, אין משהו שמעורר בי פחד. אין לי פחדים. מטבעי אני בן אדם אופטימי (נאיביות? אולי) ומצליחה להתמודד עם כל מצב.
בשעות הפנאי, מה את אוהבת לעשות?
כגמלאית, הזמן שלי נתון בידיי ואני עושה רק את הדברים שאני אוהבת. מבלה עם הנכדים, מטיילת ברחבי הארץ עם בעלי (שהוא מורה דרך), עוסקת בספורט, כותבת ומפסלת. מנויה לאופרה הישראלית, צופה בהצגות ובסרטים.
כתבת ספר ביכורים מאוד ישראלי, אבל גם מאוד אחר. מדוע בחרת דווקא בסיפור הזה?
החלק הישראלי בסיפור הוא בעצם הסיפור שלי. החוויות שעברו עליי במהלך החיים, בעיקר בשירות הצבאי שלי, שאותו אהבתי מאד. מחלת הסרטן שהכריעה את אימי. ידעתי שהיא חולה מאד אבל לא האמנתי שזה יסתיים במוות. השבר ביחסים שלי עם אבי אחרי שאימי נפטרה. שילבתי את כל אלה עם החלום שהיה לי להיות נהגת מרוצים, וכיוון שנהיגת מרוצים לא הייתה מפותחת דיה בארץ, כשהתחלתי לכתוב את הסיפור, בחרתי את איטליה כארץ שבה יתרחש הסיפור שלי.
בחרתי דווקא בסיפור הזה כי מבחינתי זו הייתה הגשמת חלום לכתוב ספר על אימי, וכיוון שלא היו לי מספיק חומרים על חייה בצעירותה אז שילבתי בין החלום לכתוב עליה ובין החלום שלי להיות נהגת מרוצים.
פרטי איך הדמויות והעלילה מתחברות לסיפור חייך האישי.
אימה של הגיבורה בסיפור היא לחלוטין אמא שלי. גם היחסים של הגיבורה עם אביה די מקבילים ליחסים שלי עם אבי, בעיקר אחרי שאימי נפטרה. גם העובדה שגדלתי בבית של שומרי מסורת, ובית שמרני מתחברת לסיפור חייה של איה, גיבורת הספר שלי. אני התגייסתי לצבא למרות ההתנגדות של הורי, ובתמיכת האחים הגדולים שלי, כך גם איה. אימי דיברה איטלקית (אחת משבע השפות שדיברה) ולמרות ששפת האם שלי היא יוונית, שמעתי גם הרבה איטלקית, אם בשירים שתורגמו לנו על ידה, ואם במילים שהיא נהגה להשמיע לנו. לכן הרבה מילים בספר מופיעות בצורתן המקורית באיטלקית.
ספרי לנו מעט על האיזון שבין הנפש והחומר, הכתיבה והיום יום ואיך הם באים לידי ביטוי בכתיבה שלך?
כאומנית, אני עוסקת בשני תחומים, כתיבה ופיסול. גם כשאני כותבת, וגם כשאני מפסלת, אני בעצם מרחפת בעולמות אחרים. מתנתקת מהמציאות. בכתיבה אני שופכת את הנפש שלי על הדפים. כותבת את התחושות שלי, את המאוויים שלי, משלבת מציאות ודמיון, הופכת דמויות ממשיות לדמויות סיפוריות. כותבת את המציאות מבלי ליפות אותה, למרות שאני משנה סיפורים על פי הדמיון. כך גם בפיסול, לכל דמות שפיסלתי יש סיפור שבחלקו מתרחש במציאות ובחלק האחר מומצא מהדמיון שלי.
בחרת לכתוב בספר על יחסים בין אם ובת, באופן כללי. מדוע זה הכיוון שמוביל את הסיפור?
הספקתי לחיות עם אימי עד גיל עשרים. זה לא הרבה אבל עדיין זה גיל שבו היא הספיקה לעצב אותי ולגרום לי להיות מי שאני. בחלק מהדברים הפנמתי וספגתי את החינוך שלה. במקרים רבים חיקיתי אותה, אך בהרבה דברים היא גם הייתה עבורי המודל שלא רציתי להיות. היא שידרה לי המון אהבה לצד חינוך פוריטני. הייתה עבורי אמא מאד מעורבת, כזאת שיודעת עליי הכול ומבקשת לדעת. ואני סיפרתי ושיתפתי עד כמה שרציתי לשתף. כשהיא חלתה האחים הגדולים שלי נישאו כולם ואני נשארתי איתה בבית, טיפלתי בה לאורך כל הדרך והתקרבנו עוד יותר. כשהתגייסתי לצבא ביקשתי לשרת קרוב לבית כדי שאוכל לטפל בה. רוב המשמרות שעבדתי בצבא, היו משמרות לילה, כך שביום הייתי פנויה ויכולתי לבלות איתה הרבה בבית. הקראתי לה ספרים שלמים, נסענו יחד לטיפולים שנזקקה להם בבתי חולים וחווינו יחד חוויות שאותם אני שומרת בליבי עד היום. כתבתי יומן חיים באותה תקופה. היום כשאני קוראת בו, אני מבינה כמה היא הייתה חסרה לי וכמה היא הייתה נוכחת בחיים שלי לאורך כל הדרך.
מה קיווית שהספר הזה יהיה עבור מי שקורא בו? מה הדרך שאת מקווה שהוא יעשה בעולם עבור אנשים?
יש שיר שנקרא "לפעמים חלומות מתגשמים", ואני חושבת שחלומות אפשר תמיד להגשים, אם רוצים מאוד. כשסיימתי בית ספר יסודי כתבה לי המחנכת שלי, "את הינך אחת התלמידות שמוכיחות לי כי אין דבר העומד בפני רצונן", לקחתי את המשפט הזה איתי ואני מעבירה אותו הלאה, אין דבר העומד בפני הרצון. בספר שלי יש העצמה נשית, יש אישה חזקה שעושה כל מה שהיא רוצה כנגד כל הסיכויים וזה המסר שאני מקווה יהיה עבור הקוראים שלי, ובעיקר הקוראות. אני מקווה שהספר שלי ירגש, ישמח, יעציב ויצחיק כי לכל אחד מאיתנו יש מכל אלה, אך בעיקר הייתי רוצה שהוא יגרום לקוראים להאמין בעצמם וביכולות שלהם.
ספרי מעט על ההתנסות שלך בנהיגה וספורט מוטורי
בצעירותי אהבתי לנהוג בקארטינג ואף השתתפתי במספר תחרויות. לפני מספר שנים עברתי קורס לנהיגה מתקדמת בבית ספר מסלולים של ראם סמואל שהיה נהג מרוצים. שם לימדו אותנו עצירות פתאום, נהיגה בכביש רטוב והשתלטות על הרכב בזמן מצוקה. שם למדתי שרכב זה משהו שאנחנו שולטים בו, ולא הוא בנו.
היום הבן הבכור שלי הוא נהג מרוצים וגם הכניס את הבן שלו לעולם הספורט המוטורי, וגם את הבת הצעירה שלו שמונתה ל"מנהלת הלוגיסטיקה" שלהם. מדי פעם אני מצטרפת אליהם לתחרויות ולאימונים במסלולים המיועדים לכך בערד ו/או בפצאל. מדי פעם חווה את האדרנלין הגבוהה כשאני נוהגת במכונית המרוץ של בני, או יושבת לצידו, או לצד הנכד שלי כשהם עושים "דריפטים" במהירויות מטורפות.
איזה חלום עדיין לא הגשמת?
אני לא מפסיקה לחלום ולהגשים חלומות. בעבר הרחוק לא הייתי בטוחה שאוכל להגשים את החלומות שלי מסיבה כזאת או אחרת. במהלך השנים למדתי להציב לעצמי מטרות, להגיע אליהן ולהמשיך הלאה. שנים דיברתי על כך שהחדר שבנינו בעליית הגג ישמש אותי לכתיבה ופיסול. ויום אחד פשוט הסבתי אותו לחדר סטודיו ועד היום הוא משמש אותי לאומנויות שלי.
היום אני מבינה שלא צריך לרדוף אחרי חלומות. יש לך חלום, עשי הכול על מנת להשיג אותו. כי זה אפשרי. אז התשובה היא אין לי חלומות שלא הגשמתי ואני מאחלת לעצמי להמשיך כך והעביר את המסרים האלה לדורות הבאים אחרי.
את הספר "איה מיה" שראה אור בהוצאת "כריכה – סוכנות לסופרים", אפשר להשיג באתר המחברת farfrompearls.co.il
הוספת תגובה