עוד לא דרכתי על הרחבה, ואני כבר מרגישה את זה. הבטן מפרפרת. הידיים קצת לחות. הלב מקדים את המוזיקה בכמה פעימות. עומדת בצד, רואה את הזרקורים על הפרקט המבריק, ושואלת את עצמי שאלות שכבר שאלתי פעמים רבות בחזרות, רק שעכשיו הן מרגישות שונות לגמרי. האם אשכח את הצעדים? האם אהיה טובה מספיק? מה יאמרו עליי? הרגע הזה, שנייה לפני הכניסה לרחבה, הוא אחד הרגעים הכנים ביותר שהגוף מייצר. הוא לא מבדיל בין סכנה אמיתית להופעה מול קהל ומפעיל את אותה מערכת עתיקה: תגובת Fight or Flight. האדרנלין והקורטיזול עולים בבת אחת, הלב מאיץ, הנשימה נעשית שטוחה יותר, הדם זורם לשרירים הגדולים. הגוף מתרגם את הציפייה לאיום ומתכונן בהתאם. אני יודעת את כל זה. ועדיין הגוף עושה מה שהגוף עושה.
“הסימפטומים הפיזיים של פחד ושל התרגשות זהים לחלוטין. אותו דופק. אותו רעד. אותה נשימה. ההבדל היחיד הוא הפרשנות שהמוח נותן לאותו מצב גופני”
ערב הריקודים של בית הספר ארתור מארי ברעננה נפתח כשהשמש שקעה. כמאה אורחים ישבו לאורך הרחבה. רשימת הרקדנים הייתה תלויה, השעות מסומנות לצד כל שם. תלמידה אחרי תלמידה עלתה עם המורה שלה לאור הזרקורים, והקהל מחא כפיים, שאג, חייך. אני ישבתי, הסתכלתי, וחיכיתי לשמי.אחרי תקופה לא קצרה של חזרות, של למידה עיקשת, של שיעורים שבהם הצעדים סוף סוף הפכו להיות טבעיים הגיע הרגע. המדריך שלי, בעל ניסיון בינלאומי ועמוק בריקודים סלוניים, אמר את מה שמורים אומרים בשלב הזה: לומדים לשחות, ואז קופצים לבריכה ומרימים את הראש. ובן זוגי קיריל סימונוב בחר את הריקוד טנגו ארגנטינאי. הוא ידע. זה הריקוד שאני אוהבת.
פסיכולוגים שחוקרים ביצועים מול קהל מצאו פרדוקס מרתק: הסימפטומים הפיזיים של פחד ושל התרגשות זהים לחלוטין. אותו דופק. אותו רעד. אותה נשימה. ההבדל היחיד הוא הפרשנות שהמוח נותן לאותו מצב גופני. אנשים שהצליחו לומר לעצמם “אני נרגש” במקום “אני מפחד, הניבו ביצועים גבוהים יותר. לא כי הגוף השתנה. כי הסיפור השתנה.כשסשה, מנהלת ארתור מארי, קראה לשמי, קמתי. חברותיי מהשיעורים חיזקו אותי בחיוכים. ואז המבט של קיריל נפגש בשלי. לא מילים רק עיניים שאמרו: אני כאן. למדנו את זה ביחד. הוא התחיל להוביל, והצעדים האיטיים, המכוונים, הטעונים של הטנגו הארגנטינאי פתחו משהו. לעמוד מול קהל זה להיות ערום. כל תנועה נקראת. כל היסוס נראה. אבל בדיוק בגלל זה, זה מחזק. אתה רואה את עצמך מבחוץ, מחוזק, בגוף שלם שעושה משהו שלמד. הקהל מביט בך ואתה מרגיש את זה, לא כאיום, אלא כמראה.
“ארתור מארי לא רק מלמד ריקוד. הוא מלמד להיות נוכח מול אחרים, לסמוך על עצמך, ולגלות שהפרפרים בבטן הם לא סימן לסכנה”
הדקות על הרחבה היו קצרות ועצומות בו זמנית. לקראת הסוף הייתה טעות קטנה. קיריל, בשניות, עזר לתקן, וזרמנו הלאה. הקהל לא שם לב. ואני הבנתי משהו: גם כשאנחנו נופלים מהמסלול, תמיד אפשר לחזור. תמיד יש מי שמושיט יד. בטעות יש גם מקום לשיפור. משפחתי ישבה בקהל. ובתי המתבגרת, שמחאה כפיים בענק, אמרה לי אחרי: “אמא, כל ההשקעה הזאת, עשית זאת בענק. לא האמנתי למראה עיני.” זו הסיבה שעולים לרחבה. לא כדי להיות מושלמים. כדי להיות שם, חשופים, נרגשים, אמיתיים. ארתור מארי לא רק מלמד ריקוד. הוא מלמד להיות נוכח מול אחרים, לסמוך על עצמך, ולגלות שהפרפרים בבטן הם לא סימן לסכנה. הם סימן שמשהו אמיתי עומד לקרות. כולנו כוכבים קטנים ונוצצים. וביחד אנחנו קהילה.
ארתור מארי: https://www.arthurmurray.co.il/
הוספת תגובה