בתקופה האחרונה מגיעים אלי לא מעט נשים וגברים שנמצאים במשבר נפשי כתוצאה מפרידה, מהחלום הזוגי שהתנפץ להם בפנים. תוך שיחה איתם הם מבינים שהפנסים האדומים היו שם כבר מההתחלה, מראשית הקשר. אבל הם בחרו לכבות את נורות האזהרה. מדוע? הרעב לזוגיות, ההשתוקקות למערכת יחסים מנעה מהם לראות את האמת, העדיפו להתעלם מדפוסי התנהגות של הצד השני שלא הולך יד ביד עם החלום הזוגי רק כדי לשמר את האידיאה, את הפנטזיה.
מיקי הכיר את דנה דרך אפליקציה להיכרויות. שניהם רעבו לזוגיות פרק ב'. לשניהם ילדים גדולים שכבר לא חיים בבית. לאחר שלושה חודשים החליטו לעבור לגור יחד. האמת שדנה די משכה לכיוון הזה. מיקי שהיה משפחתי באופיו החליט שאולי זה צעד כייפי שיקרב את הילדים שלו והילדים שלה יחדיו ויהפכו למשפחה בשנית. דנה כל כך הייתה מאושרת בשינוי במגורים שהתעוררה בה חרדת נטישה. זה קורה כשטוב לנו, כשאנו מגיעים לנחלה שלנו ואנו פוחדים משינויים, פוחדים שמשהו רע יקרה. החרדה הפכה לאובססיביות מה שהפך לתפנית חדה ביחסים ביניהם. דנה לא הייתה מסוגלת להיות לבד, הייתה בעמדה של מרצה (ריצוי) ומיקי היה מרכז חייה, הכל התנהל סביבו עד אובדן עצמי. מיקי הרגיש חנוק. הם עשו מספר טיפולים זוגיים וללא הצלחה. החרדה של דנה הייתה עמוקה מדי. הפחד לאבד אותו היה נבואה שמגשימה את עצמה. הפרידה לא אחרה לבוא. הוא הגיע אלי פצוע נפשית וכאוב. לא קל לחיות במערכת זוגית שהמחיר להיות בה הוא לאבד את החירות הבסיסית שלך. החירות להיות אתה! לדעתי אנו נכנסים למערכות יחסים כאלה רק משום שהן מחזקות בנו את התודעה, את ההבנה מה נכון לנו ומה פחות. הן נותנות לנו כלים נוספים לחיים ומחזקות אותנו. אין יותר שלם מלב שבור.
הכעס שלנו בעיקר כלפי עצמנו- איך יכולנו להרשות לעצמנו להיות שם? איך לא ראינו? למה לקח לנו כה הרבה זמן להבין שזו מערכת יחסים הרסנית? התשובה שלי- היינו שם כי זה חלק ממה שיוביל אותנו למקום הבא שלנו. לא רצינו לראות- כי לא היינו בשלים לראות. הכל מבשיל בזמנו כמו הטבע. לא יכולנו לעשות- כי לא היה לנו כוח נפשי לעשות, עם המודעות מגיעה המוטיבציה והכוח לשנות, ורק כך נגדל רוחנית. אל תאשימו את עצמכם- סלחו לעצמכם. כל אחד מאתנו עם שיעור החיים שלו. רק כך נתפתח.
אובססיביות כוללת את טיפוס המרצה, זה שאפשר לסמוך עליו כי הוא אחראי, מסור, עושה את מה שצריך, וכמעט אף פעם לא מסרב לבקשת עזרה מאחרים, גם אם הבקשה באה על חשבונו ושם את צרכיו במקום האחרון. הנטייה הטבעית של האדם הזה היא להיות שם בשביל האחר ומתקשה להביע את צרכיו באופן גלוי.
אביבית, בת 47, עצמאית, מלאת חיוניות ואנרגיה. אם יחידנית לילד, הייתה משתפת אותי בסיפורי הרפתקאות מקצועיות והתנסויות עם גברים. הייתי אוהבת להקשיב לה מאחר והייתה אישה מרתקת ומפותחת רגשית. ואז הכירה את דודי- אהבה ענקית. הזוגיות הפכה למרכז חייה. אני הפך ל"אנחנו". הרצון האישי הפך ל-"מה בא לנו לעשות". מרבית השיחות היו סביב דודי ומערכת היחסים בניהם, כמו לא היו לה חיים לפניו. הרגשתי שעומדת מולי אביבית שונה, לא מי שהכרתי אלא- אישה מרצה! הסברתי לה כיצד היא מצטיירת מבחוץ, כיצד נבלעה בתוך הזוגיות, שזה אולי נחמד לזמן מסוים, מעניק תחושת שייכות ובטחון, אבל לאורך זמן זה יוציא ממנה עייפות, החמצה ותסכול.
ניסינו לבנות יחד גבולות חדשים ומאוזנים, שיספקו במידה את צורכי בן-זוגה ועם זאת לא תזניח את צרכיה האישיים. ללמוד להגיד כן! לעצמנו. לרכך ולאזן את הצורך לצאת בסדר עם אחרים. עלינו להיות קודם כל בסדר עם עצמנו ולהאמין שאנו ראויים.
בברכה
רונית נוביק, אמנית רב-תחומית ומנטורית
הוספת תגובה