מי לא ראה לפחות פעם אחת הורים שיעשו הכל בכדי לצלם תמונה של התינוק שלו מחייך: הם ידברו אליו, ישמיעו קולות, יצחיקו אותו…העיקר שיחייך! מחקרים שנערכו בעולם הצביעו כי ילד צוחק בין 300 ל400 פעמים ביום ואילו מבוגר צוחק בין 15 ל 30 פעמים ביום. מה קרה בעצם? הנורמות החברתיות, מסגרות החינוך שמאיצות בילדים להיות "רציניים",ולאחר מכן שגרת היום יום: העבודה, המשכנתא, הזוגיות והפקקים בכביש. כל אלו גורמים לנו פחות ופחות לחייך ולעיתים אנשים חיים בתחושה שלחייך זו פריוולגיה.
הם עסוקים בהישרדות וכלל לא חשים שיש להם לגיטימציה לחייך או לצחוק. לא פלא שכאשר אנשים שואלים אותי במה אני עובדת , וכשהם שומעים שאני קומיקאית , הם אומרים: "ואוו, זו עבודה קשה…". נכון, להצחיק זו עבודה רצינית מאוד. לא פעם אנשים מתקשים להניח את תלאות היום ופשוט לאפשר לעצמם להשתחרר ולצחוק. עבור קומיקאים החיוך הוא הבסיס והתשוקה לעבודה שלהם. לגרום לאנשים לצחוק ולחייך זו שליחות אמיתית. בעצם, קומיקאי שגורם לנו לצחוק, לוקח אותנו לסוג של מסע בזמן לרגעים בהם היינו ילדים ואיפשרנו לעצמנו פשוט לצחוק מבלי לחשוב מה יגידו או אם אסור או מותר. כאשר אנו מחייכים או צוחקים משתחררים אצלנו סמים טבעיים שמעלים את תחושת האושר ומפחיתים לחץ. זאת בנוסף לעובדה שצחוק וחיוך מחזקים את המערכת החיסונית ומפחיתים תחושת כאב.
הליצן הנודע, פאץ אדאמס, מייסד הליצנות הרפואית נשען על מידע זה ולמעשה הכשיר ליצנים בכל העולם בבתי חולים המסייעים לילדים ולמבוגרים לעבור טיפולים לא פשוטים בעזרת צחוק וחיוך. גם היוגה צחוק נשענת על תובנות אלו ולמעשה מוכיחה שצחוק וחיוך מלאכותיים, ללא סיבה או גירוי לצחוק, יביאו לשחרור אותם סמים טבעיים שיגרמו לתחושה טובה.
כלומר, המוח לא צריך סיבה מיוחדת כדי לצחוק. אם כך, מדוע לעיתים אנו פשוט שוכחים לחייך? החיוך משרה אווירה טובה בכל תחומי החיים, פותח דלתות, מסייע במשא ומתן, ביחסים בין אישיים עם הילדים שלנו, עם בני הזוג ועם הבוס בעבודה. חישבו רגע, ממי נרצה לקנות מוצר כלשהוא? ממוכר זעוף פנים או מוכר חייכן? למי נרצה להקשיב, למרצה מונוטוני או מרצה כריזמטי וחייכן? כולנו מכירים את הרגע הזה בו אנו נכנסים לחדר, אומרים שלום ואילו מולנו ניצב אדם שבקושי משיב לנו, שלא לדבר על חיוך…וזה יכול לקרות מול המזכירה בקופת החולים, מול מנהלת הבנק, מול המוכר במכולת ומול המתדלק בתחנת הדלק.
כשעבדתי בארגון גדול, המנהל היה איש צבא לשעבר. קשוח, משימתי וממעט בחיוכים. לעיתים רחוקות אנחנו העובדים הזוטרים ראינו אותו מחייך או צוחק. ברור היה שמדובר באסטרטגיה ניהולית לצורך יצירת סמכות. זו כמובן אסטרטגיה מוטעית שאולי מתאימה לצבא אך לא מתאימה לעולם העבודה האזרחי. בצבא החיילים מחויבים לציית. בעולם העבודה האזרחי אנשים עובדים מתוך בחירה והמנהל חייב לגייס אותם לחתור למען האינטרסים של הארגון. במקרה של המנהל באירגון בו עבדתי התוצאה של התנהגותו הייתה ברורה: העובדים התנהלו מתוך פחד והסמכות של המנהל נשענה על פחד זה. מה שמנהל זה לא ידע, שמחקרים הוכיחו שמנהל המשלב הומור וחיוך כשיטת ניהול, לא די בזה שאינו מאבד מסמכותו, אלא להפיך- העובדים מגויסים יותר למען האירגון ולמען המשימות שהטיל עליהם המנהל.
מנהל הנשען על פחד כשיטה ניהולית למעשה משדר לחץ וחשש לאבד את סמכותו. אנשים צייתו מתוך חשש לאבד את מקום עבודתם אולם ריגשית לא חשו מגוייסים למקום העבודה. להפיך, נוצרה אווירה של אנטגוניזם ומתח בלתי נסבל. אירגון לא יוכל לשרוד לאורך זמן באווירה שכזו. מנהל שיעצור לברך בברכת בוקר טוב, יחייך לעובד במסדרון, גם אם זה חיוך מאולץ, יזכה לשיתוף פעולה מתוך רצון. מנהל שישלב הומור, פה ושם יספר אנקדוטה משעשעת או אולי איזו "פאדיחה" קטנה שלו, לא רק שזה לא יחליש את מעמדו, להפיך- זה יחזק את מעמדו לעין שיעור. מנהל עם הומור עצמי הוא מנהל עם בטחון עצמי.
אז נכון, לא פעם אין לנו חשק לחייך, אנחנו טרודים ולפעמים לחוצים וכל מה שאנחנו רוצים זה שהיום יגמר ונצליח לחזור הביתה בשלום…אך זכרו, החיוך, הצחוק וההומור אלו אסטרטגיות חיים. פילוסופיה שלמה שאנשים בוחרים לחיות על פיה. וזו עבודה לא פשוטה. הכל עניין של בחירה ותירגול. אם נבחר כל יום מחדש לשלב חיוך, אנחנו למעשה בוחרים לקחת אחריות על מערכות היחסים שלנו, על הרושם הראשוני שאנו יוצרים, על החיים שלנו. לא לבחור לחייך זו גם בחירה אבל גם בריחה. זו נקודת מילוט קלה. לבחור לחייך ולגרום לאנשים לחוש בנוח זו אומנם עבודה לא פשוטה ודרך ארוכה של תרגול, אך מי שיבחר בה יגלה דווקא שזו הדרך הקצרה ביותר להשיג את כל המטרות שלנו.
ענת אביעד, שחקנית, קומיקאית ומרצה: Anataviad10@gmail.com
הוספת תגובה