עמוד הבית » מהו קיר רביעי ואיך הוא קשור לצחוק?

מהו קיר רביעי ואיך הוא קשור לצחוק?

צילום:pexels
אחת החוויות הכי חזקות של סטנדאפיסט היא התבוננות על הקהל. אנחנו מתבוננים על הקהל הנאסף באולם בטרם המופע, אנחנו מציצים מאחורי הקלעים ואנחנו מתבוננים על הקהל בעת המופע עצמו

אם מדובר במופע מול עובדי אירגון או חברה אנחנו אפילו יכולים להתבונן על הקהל ממש מקרוב. הכי קרוב שאפשר. זו חוויה שונה לחלוטין מחוויה של שחקן. שחקן לא אמור להתבונן על הקהל, הוא לא אמור ליצור איתו אינטראקציה ולמעשה בעת ההצגה כל מה שהשחקנים רואים הוא גוש מוחשך של אנשים. בעולם התיאטרון קוראים לזה "הקיר הרביעי". כלומר, השחקן משחק על הבמה כפי שהוא מתנהל בתוך חדר והצד של הקהל הוא מעין קיר רביעי.

בסטנדאפ הקיר הרביעי נשבר. האומן מפלרטט עם הקהל, שואל שאלות, עונה, מאלתר והוא חייב להיות פתוח לכל התרחשות שתגיע מכיוון הקהל. למעשה הקהל הוא חלק מהמשחק. יש בכך קסם רב, וחלק לא מבוטל מהצחוק וההנאה נוצרים במופע מתוך האינטראקציה הזו. מצד אחד זה כייף גדול, ומצד שני, הסטנדאפיסט חשוף מאוד . אין לו את מעטה ההגנה של שחקן התיאטרון- "הקיר הרביעי". אותו קיר רביעי מגן על השחקן והקהל יודע שעליו לצפות בהצגה ואין לו חלק בהתרחשות .

צילום:pexels

ישנם אומני סטנדאפ המבססים את רוב המופע שלהם על אינטראקציה עם הקהל ואילתורים וישנם המשלבים חומר כתוב עם אילתורים. אני אוהבת לשלב. חלק מהמופע שלי מאולתר וחלקו כתוב מראש. זו הסיבה שאין מופע הדומה לקודמו. בכל מופע אני מחליטה על הבמה ומתוך ההתרחשות עצמה מה יהיה מינון האילתורים וכמה מתוך המופע יהיה מתוכנן. דרוש לכך ריכוז גבוה וכמובן המון אומץ…

כאשר הקהל "זורם", משתף פעולה, המופע נראה מבטיח ומהנה. מה קורה כאשר האומן חש תקיעות וחוסר זרימה מצד הקהל? אין אומן  סטנדאפ שלא חווה סיטואציה כזו לפחות פעם אחת בחייו המיקצועיים. אם תשאלו אותנו האומנים, מה הדבר הכי מפחיד בסטנדאפ, כולם יענו פה אחד: "קהל לא זורם". במקרים אלו נדרשות תעצומות נפש ויכולת ספיגה מצד האומן. ממש כמו במלחמה…האומן  במיקרים אלו צריך להמציא את עצמו מחדש ולנסות להתאים את עצמו. לפעמים זה מצליח ולפעמים  זה לא מצליח.

צילום:pexels

לא פעם אירגון או חברה מזמינים אותי להופיע בפניהם ואומרים:"אני רוצה שהקהל יתגלגל מצחוק…". ואני תמיד אומרת:" לטנגו צריך שניים". למה הכוונה? האחריות על ההתרחשות וההצלחה של המופע היא לא רק בידי האומן  במיוחד כשמדובר בקהל הומוגוני, קהל של אירועי חברה או קבוצה סגורה. האומן מגיע מתוך רצון  להצחיק והוא אמור לעשות הכל כדי שזה יקרה. הוא מגיע עם כל הניסיון שלו והתשוקה שלו ואין לו שום אינטרס להגיע ולקלקל את המופע. אך מה קורה כאשר הקהל אינו מגיע מגויס למופע? מה קורה כאשר מדובר באירוע חברה ויש מתחים ואינטריגות בתוך הקהל? מה קורה כאשר מדובר באירוע לקהל הרחב אבל בערב המופע הקהל מגיע מדוכדך בשל אירוע ביטחוני שקרה באותו הבוקר? כל הדוגמאות הללו ועוד רבות אחרות הן מנת חלקו של כל קומיקאי. כן, זו עבודה קשה של פיצוח והרכבה מחדש. הקהל והאומן עוברים תהליך יחד ואם שני הצדדים מגויסים, משתפים פעולה ובאים בנפש חפצה להנות ולצחוק, הקסם יתרחש. לא פעם שואלים אותי: מדוע שקהל יקנה כרטיס, יתכונן, יתלבש יפה בערב, ישלם חניה, ולא יבוא במטרה להנות? אז נכון, אנשים מגיעים למופע כדי ליהנות אבל בין רגע קניית הכרטיס ועד למופע עצמו מתרחשים אלפי התרחשויות. החיים עצמם מתרחשים.

הבוס בעבודה, המשכנתא או דוח החניה של הבוקר. לא חסרות סיבות להוריד את מצב הרוח. אבל לפעמים לא מדובר בסיבה חיצונית אלא בסיבה פנימית. מכירים את האנשים החשדניים כלפי הומור? אלו הבודקים אם זה בכלל מתאים להם לצחוק….מה הסיבה שאדם יבחר להדוף הומור? הרבה מאוד פעמים מדובר בצורך להישאר בשליטה. כשאנו צוחקים או משתחררים, אנו יותר פגיעים וחשופים, ואין דבר יותר מהנה מזה. אולם ישנם אנשים המרגישים צורך להיות "מוחזקים" והן חוששים שמא הסובבים אותם יתפסו אותם "כלא רציניים", אם הם ירשו לעצמם להשתחרר קצת. ישנם אנשים שהתרגלו לחיות ככה בשל עבודתם או המשרה שהן מחזיקים בה. באחד מהמופעים האחרונים שלי, ישבה אישה בשורה הראשונה. היא הגיעה בגפה. על פי לבושה, שפת הגוף שלה וצורת הישיבה שלה, נראה כי היא אישה מאוד רצינית. ראיתי אותה מתיישבת. היא סיקרנה אותי. היא נראתה מוכרת אבל לא הייתי בטוחה שאני מזהה אותה והיא אפילו לא חייכה.

המופע התחיל ולאט  לאט האישה החלה לחייך, השתחררה, ואז קרה דבר מפתיע. כשביקשתי מתנדבת מהקהל לעלות על הבמה, היא התנדבה. והיא הייתה כל כך מצחיקה ושיתפה פעולה באופן מלא. בתום המופע לא ראיתי אותה. כל הדרך הביתה ניסיתי לבדוק את מי היא מזכירה לי….כשהגעתי הביתה קיבלתי טלפון ממספר שלא הכרתי. זו הייתה היא. "שמי רונית. זוכרת אותי מהמופע לפני שעה? הייתי חייבת לצלצל אלייך. אני רוצה לומר לך שהרבה זמן לא נהניתי ככה. צחקתי, שיתפתי פעולה ואני חושבת שאם הקרובים לי היו רואים אותי על הבמה הם לא היו מאמינים שאני, האישה הרצינית, המהנדסת הבכירה, המנכ"לית, אעלה על הבמה ואסכים להשטות. אני רוצה לומר לך תודה". השיחה מאוד ריגשה אותי. לא הספקתי לענות והיא המשיכה:

צילום: pexels

" אני באה מבית של אנשים רציניים. אני לא יודעת אם זיהית אותי. אחותי התאומה היא חברת כנסת".זהו, ידעתי שהיא מזכירה לי מישהי, אמרתי לעצמי בלב…."תראי", היא המשיכה. " אני למדתי לקח חשוב במופע שלך. כל החיים שלי מתוכננים. כשקניתי כרטיס למופע שלך עשיתי קודם תחקיר. לא ידעתי מי את.  בדקתי היכן את מופיעה, ראיתי סרטונים שלך. חששתי לבזבז את זמני ואני כל שמחה שהזה היה נהדר. למדתי שלא הכל צריך לתכנן". שתקתי דקה אחת ואז עניתי לה:" תודה רבה על הפירגון. את היית נהדרת ואני שמחה שאפשרת לעצמך להשתחרר. ואת יודעת מה? היופי בחיים שלא הכל צריך לתכנן וכדאי גם לאפשר לעצמנו להיחשף גם לדברים שאיננו מכירים. לא חייבים לעשות עבודת תחקיר לפני מופע. התחקיר איננו ערובה לכך שנהנה. מספיק לבוא עם לב פתוח ואז יכולים להיות רק מופתעים לטובה. כל הכבוד לך".

צילום:pexels

כן, חברים וחברות, בפעם הבאה כשאתם מגיעים למופע, פשוט תתרווחו על הכסא, חייכו, בואו עם לב פתוח ורצון לצחוק ותנו לאומן על הבמה תחושה שייש לכם אינטרס משותף. כשהקסם יקרה, אתם כבר תרגישו.

מאת: ענת אביעד שחקנית, קומיקאית, סטנדאפיסטית ומרצה

Anataviad10@gmail.com

 

הוספת תגובה

הוספת תגובה