קרוב לוודאי שתאבדו את הקהל כבר בתחילת ההרצאה. רק אם אתם ממש בטוחים שמשהו מצחיק, תשתמשו בו". עובדתית, חשבתי לעצמי, הוא צודק. רוב האנשים אינם מצחיקים, אינם יודעים לייצר הומור ולספר בדיחות זה כבר ממש לקחת סיכון….אך משהו בהמלצה הגורפת הזו גרם לי אי נוחות. זו הייתה סדנא להופעה מול קהל שמטרתה לתת כלים למרצים כיצד לשפר את מיומנויות העמידה מול קהל שלהם.
כמנטורית לעמידה מול קהל למדתי שאין אמת אחת מוחלטת. מה שנכון לאחד, אינו נכון בהכרח למישהו אחר. כקומיקאית אני יודעת שלהצחיק זו פעולה מאוד מורכבת. האם שני העולמות האלה, הרצאות והומור יכולים לצעוד זה לצד זה או שמא אותו מנטור צודק ולא כדאי לשלב ביניהם? ראשית חשוב להבהיר: אין אדם שאין לו חוש הומור. לכולם יש חוש הומור.
שנית, הומור הוא כמו שריר- פיתחת , הרווחת! כפי שאנו מפתחים שרירים, כך ניתן גם לפתח הומור. נכון שלא כולם יכולים להיות קומיקאים או סטנדאפיסטים אולם כולם יכולים להתאמן בלהכניס הומור לחיי היום יום וכן, גם בעמידה מול קהל. זה אפשרי. אם כן, מדוע אותו מנטור המליץ המלצה כל כך גורפת וחד משמעית? לא פעם אנו ממליצים , מתריעים, מזהירים את סביבתנו מפני סכנה כזו או אחרת, רק מתוך הצורך להגן על הסביבה. אנחנו מעוניינים לחסוך מהקרובים לנו התנסות או חוויה קשה שאולי חווינו בעצמנו.
כמה פעמים מצאנו את עצמנו מזהירים את ילדינו לבל יעשו פעולה מסוכנת ואז אנו מגלים שהם עשו בדיוק ההפיך? כמה פעמים אנו ממליצים לילדנו לא לנקוט פעולה מסוימת, שאינה בהכרח מסוכנת, אך מספיק חשובה לעתידם, ובכל זאת, הם לא אינם מקבלים את ההמלצה שלנו? "לא כדאי לך, בשביל מה לך, זה לא יצליח לך, לכו כל בטוח…". מי לא שמע את המשפטים האלה מהוריו? החלק האירוני הוא, שלמרות שנשבענו שלא נאמר לילדנו את אותם משפטים ששמענו מהורינו, אנו מוצאים את עצמינו אומרים לילדנו בדיוק את אותם משפטים. למה זה קורה? ואיך כל זה קשור להופעה מול קהל ולהתפתחות אישית ? כאשר אנו ממליצים למישהו להימנע מעשיית פעולה כזו או אחרת, למעשה אנו משליכים עליו את הפחדים והחששות שלנו מפני הפעולה עצמה. למעשה, אנו מגיעים עם מטען של חוויות חיים ואנו רוצים למנוע מהסביבה תסכול וכאב.
לעיתים, ההמלצה להימנע מפעולה מסוימת משקפת חשש פנימי שלנו מכישלון, חשש שאין לו בהכרח אחיזה במציאות. פעולת המניעות פירושה עצירה. כשאנחנו עוצרים, אנרגיית החיות והיצירה נעצרת גם היא. אנחנו עוברים ממצב אקטיבי למצב פאסיבי. במקום להיות במצב של יצירה אנו עוברים למצב של ספיגה. אנו סופגים דעות, חששות, התלבטויות או מחשבות של גורם אחר המשליך עלינו את החוויות שלו. כל עוד אנו במצב של עצירה אנו לא נוכל להפריד בין החווית של האחר ותפיסת העולם שלו, ובין איך שאנחנו חושבים שהמציאות צריכה להראות. במצב כזה קשה מאוד ליזום, לנסות דברים חדשים וכמובן לקחת סיכון. חשבתם פעם מהו סוד ההצלחה של המצליחנים הגדולים בעולם? הייטקיסטים שעשו אקזיט מטורף, ממציאים מחוננים ואפילו אומנים מחוננים? כולם ללא יוצא מן הכלל הרשו לעצמם להדוף את החששות והאזהרות של הסביבה, לקחו סיכון והצליחו. כולם הימרו, הלכו עד הסוף עם האמת שלהם והגיעו להישגים חסרי תקדים. גם כאשר נאמר להם שהם משוגעים, שהם מסכנים את עצמם ועתידם, הם לרגע אחד לא איפשרו לעצמם להיות במצב של ספיגה.
מהרגע הראשון ועם להצלחה שלהם, הם היו במצב של יצירה. גם כאשר היו מעידות, כישלונות, דחיות, הם יכלו לעצור, להיכנע, להפסיק ופשוט לנוח. הם בחרו אחרת. כל כישלון הוביל ליצירה חדשה. נלסון מנדלה אמר פעם:" אני אף פעם לא מפסיד. או שאני מנצח או שאני לומד". זוהי המהות כולה. מצב של ניצחון הוא מצב של יצירה. אולם מנצח אמיתי יודע לקחת דווקא מצב של כישלון ולהפוך אותו ממצב פוטנציאלי של ספיגה למצב של יצירה והובלה. אלברט איינשטיין, סבל מקשיי דיבור, ובילדותו חשבו שהוא מוגבל שכלית. הוא אפילו לא הצליח להתקבל למכון הטכנולוגי בו שאף ללמוד. רק לאחר שנכשל, השלים את לימודיו ונסק מעלה. ביל גייטס, האיש השלישי העשיר בעולם נשר מהלימודים באוניברסיטה, ודווקא אז יצר את מייקרוסופט. הביטלס נדחו שוב ושוב על ידי חברות תקליטים, ואצלנו זוכת האירוויזיון נטע ברזילי נדחתה עשרות פעמים והצליחה להופיע אך ורק במועדונים ובארים חצי ריקים…וכל השאר זה היסטוריה. הכישלון אצל כל המצליחנים הללו היה מנוע להצלחה. בעוד רוב האנשים מעדיפים לעצור בעת כישלון, הם בחרו ליצור ולנוע. כאשר אנו עומדים מול קהל אנו נמצאים במקום חשוף ופגיע. הקהל בוחן אותנו, את המראה שלנו, את האופן בו אנו מציגים את המסר שלנו ,את שפת הגוף שלנו ואת התוכן שלנו.
הפידבק של הקהל הוא מיידי. אם איבדנו את הקהל אנו נחוש בכך. כל מי שעומד מול קהל בחר להיות במצב של יצירה והובלה. אולם , נשאלת השאלה מה קורה במצב של כישלון? האם המרצה יבחר להיכנס למצב ספיגה והימנעות? ברגע שמרצה לומד "ללכת על בטוח" והוא חושש להתנסות בדברים חדשים, הוא מכניס את עצמו לעיתים בלי להיות מודע לכך, למצב של ספיגה. כולנו רוצים להצליח אולם חוסר גמישות, אי התנסות בטכניקות חדשות וחוסר רצון לצאת מאזור הנוחות יהפכו את המרצה לטכני וחסר חיות. נכון, זה לא פשוט להצחיק, אך מי קבע שהומור הוא נחלתם של קומיקאים בלבד? אפשר לתרגל שימוש בהומור גם בחיי היום יום וגם בהרצאות ולבדוק מה עובד ומה לא עובד. אפשר לאסוף סיפורים ואנקדוטות משעשעות ולנסות לחשוב היכן לשלב אותם בכל פעם שאנו עומדים מול קהל. צריך פשוט להתנסות. גם אם לא הצליח לנו, אפשר ורצוי לנסות שוב. מי שיסכים לקחת חלק באתגר הזה יגלה מהר מאוד שהומור משדרג כל עמידה והופעה מול קהל, הקהל מתמגנת למרצים המסוגלים להעלות חיוך ומעל לכל- הומור הופך את המידע לזכיר יותר, שובר כל מחסום ואפילו מסייע למרצים לטפל בהתנגדויות. אל תוותרו, פשוט תנסו.
הוספת תגובה