גאיה הגיע לפגישה, קצת חיוורת. נראה היה שהיא עוברת תקופה לגמרי לא קלה. היה לי שבוע לא קל, סיפרה. הסטרואידים התחילו לרדת, הייתי בחולשה גדולה ובחילות. גם זה, לאט לאט משתפר, עם כל יום שעובר. עם הסטרואידים, תפקדתי על אנרגיה לא שלי. אחר כך, בלי הסטרואידים, הייתה לי נפילה נוראית באנרגיה. עכשיו, אני כבר יותר בסדר אמרה בהקלה גדולה.
באזור השקית, היו לי כאבים. האחיות, אמרו לי שזה נראה לא טוב. ושלחו אותי למיון. הייתי באפס כוחות. במיון, החליפו לי צינור בשקית. הייתי במיון כ- 5 שעות. הרגשתי מרוסקת לרסיסים. התיאבון, לעומת זאת חוזר אלי בהדרגה וזה טוב מאוד. היו לי ימים שבקושי הצלחתי לאכול.
מה שלא נעים לי בכלל זה שיש לי נשירה חזקה בשיער. בעצם זה לגמרי מבאס, הוסיפה באנחה.
מבחינת הכוחות, כל יום לאט לאט, ההרגשה שלי משתפרת. את יודעת בילי, אפילו לבוא אליך, ללכת כמה מטרים מהחניה לכאן, זה מעייף אותי.
אבל, היה לי ברור שאני לא מוותרת לעצמי. הפגישות שלנו, השיחות והמדיטציה מאוד חשובות לי. אני מרגישה, שזה מעודד את הריפוי שלי מבפנים. שמחתי לשמוע שגאיה מתחילה להתאושש מכל התלאות שעוברות עליה. אמרתי לה, את יודעת, זה שבאת אלי היום, למרות העייפות מראה שיש לך כוחות מאוד מיוחדים. זה לא פשוט, להמשיך לבוא אפילו אלי, למרפאה הביתית שלי, כשאת באפיסת כוחות. יותר קל לוותר ולנוח. אני נחה בבית, ענתה. אצלך, אני מתמלאת בכוחות מרפאים שעוזרים לי להרפות, לשחרר בצורה הרבה יותר עמוקה מאשר לבד בבית. וזה מרגיש לי מאוד משמעותי לריפוי שלי. שמחתי, שזאת ההרגשה שלה. שמחתי שהיא מרגישה את תהליכי הריפוי שקורים לה מבפנים.
מה קורה לנו כשאנחנו עוצרים לרגע?
במדיטציה, תוך כדי ההרפייה, גאיה התבוננה על הגידולים. ביקשתי ממנה, לשאול את הגידולים, אם יש להם איזה מסר בשבילה.
התשובה הייתה: תעצרי.
שאלתי את גאיה, ואיך זה מרגיש לעצור?
באותו רגע, עלה בכי.
גאיה אמרה: אני לא מבינה בשום דרך אחרת – עד שהגוף מפסיק לתפקד. נתתי לגאיה את הזמן להיות עם הרגשות והתובנות שעלו אצלה.
לאחר זמן, שאלתי, איך את מרגישה עכשיו? התשובה שלה הייתה: אני הרבה ותר נינוחה.
שאלתי: מה זה אומר לעצור?
להפסיק לדאוג, ענתה. להפסיק להיות אחראית על כל העולם, במקום לדאוג לעצמי.
ואיך זה מרגיש לא לדאוג לכולם? זה מרגיש נפלא. ענתה בחיוך.
ביקשתי מגאיה לתת להרגשה הזאת למלא כל תא בגוף שלה. לאחר זמן, שאלתי: מה מפריע לגאיה להיות כזאת?
אני לא סומכת על עצמי, ענתה. שכשארגיש טוב, לא אחזור לדפוסים הישנים. אני מבינה עכשיו שאני צריכה לפרוש מההוראה, או לרדת לחצי משרה. ולדאוג לבריאות שלי. מה ישמור עליך, שהמחלה לא תחזור? שאלתי.
במדיטציה נתתי לגאיה הנחיה, לראות את עצמה, מבריאה מיום ליום. שתוצאות הבדיקות משתפרות. שההרגשה משתפרת. ביקשתי ממנה להרגיש, ולדמיין איך זה מרגיש להיות בריאה. בדמיון הכל מותר, הכל אפשרי. כשאנחנו מדמיינים במדיטציה, רואים ומרגישים את תחושת הבריאות, אנחנו שולחים מסרים וסוג של הוראות הפעלה לחוכמת הגוף שלנו, לקחת אותנו לכיוון שדימיינו. ההתמדה בסוג תרגול כזה, משכנעת את המערכת שלנו, לקחת אותנו בדרכים שלה, אל הריפוי האמיתי שלנו. גאיה יצאה מהפגישה, מחוזקת ומחויכת.
כשאני שומעת על מישהו שמתמודד עם סרטן, ומספרים בהתלהבות, שהוא ממשיך בחיים כמו קודם, ולא עושה שינויים. אני קצת מודאגת. שהרי, אולי משהו בהתנהלות שלנו עם עצמנו או עם העולם שבחוץ הביא את הסרטן? אולי אם נעצור לרגע, נתבונן על החיים שלנו, אולי נרגיש ואולי נבין שכן נכון לנו לעשות כמה שינויים? אולי …?
הוספת תגובה