עמוד הבית » מה שהלב רוצה – אמנות כשער לריפוי

מה שהלב רוצה – אמנות כשער לריפוי

מתוך תערוכה "פרסונה וצל, צילום: ציפי שמיר
זכיתי להשתתף בסיור עיתונאים בפתיחת ארבע תערוכות מרגשות במוזאון. שרי גולן, האוצרת הראשית, נתנה הסבר מעמיק על המוצגים. היא הדגישה כי בשל השנה הקשה שעברה עלינו, בחרו לתת לתערוכות את השם "מה שהלב רוצה". לדבריה, לאחר טראומה, הלב מחפש ריפוי והחלמה. האמנות מציעה כלים להתמודדות של הפרט והחברה עם הטראומה. העם שלנו מוכיח את יכולתו להתמודד עם הכאב, ומתוך הריפוי צומחת התקווה.

תערוכה הראשונה:  האמנית זיוה ילין מקיבוץ בארי-  מכונה "צללי הברושים על הכביש", אותו כביש ארור ששימש את חברי הקיבוץ בימים אחרים להגיע לחדר האוכללבתי החברים, לפעוטונים ולגנים.אותו כביש ארור שימש את המחבלים הארורים להכנס לקיבוץ השלו לרצוח,לטבוח,וגם לשרוף. למרות שהסדנא של האמנית נשרפה בחלקה היא בחרה לחזור ולצייר בה ולהתחבר לעבר ולזכרונות.ציוריה גדולי הממדים,שוזרים רבדים שונים של חוויה אישית וקולקטיבית, לידי שפה אמנותית,שהיא אוניברסלית ובד בבד מקומית.הצבעים הכחולים והאדומים השולטים בציוריה הם עזים ונותנים לצופה תחושה שהוא היה שם וחווה את הטראומה אישית. זכרונות מהקיבוץ של פעם המשתלבים בזכרונות הטראומטיים של השנה הנוראית שחווינו כולנו.תמונה של חורשת הברושים אז והיום.תערוכה מרגשת ומרשימה.

תערוכה של האומנית זיוה ילין, צילום: ציפי שמיר 

>>>חמת גדר: מלקט החורף…

התערוכה השניה:  תערוכה קבוצתית עם אורי כצנשטיין – בה ישנן יצירות של האמן ושל אמנים רבים אחרים.התערוכה הזו בודקת את יחסי הגומלין בין 40 שנות יצירה של כצנשטיין,עם אמנים ואמניות אחרים, והיא בוחנת , מהי משמעות המורשת הרגשית , התרבותית והאמנותית שלו ושל האמנים האחרים.חלקם אפילו תלמידים שלו. היצירות שלו ושל האמנים האחרים עוסקים בטראומות,בזהות אישית ושייכות קהילתית.במה שקרה בעבר ובמה שצופן העתיד.בפולחנים מומצאים ועד כמה יכול הגוף האנושי לשאת. בין האמנים הרבים אציין את; האדיל אבו ג'והר,שי עיד אלוני,ניבי אלרואי, גיא גולדשטיין ועוד. אוצרת: רונית עדן.

 

צילום: ציפי שמיר

 

התערוכה השלישית: "פרסונה וצל" – רן טננבאום ויצירות מאוסף צטלין. תערוכה זו מחולקת לשתיים.בחלקה הראשון ציורים ומוצגים של רן טננבאום עצמו ובו דיוקונאות רבים של מודלים חיים שצוירו בתקופות שונות.
הציורים שלו הם אישיים וחשופים כי נוצרו מתוך המפגשים והאינטראקציות שנוצרו בין האמן לבין האוביקטים שלו.משפחתו,חבריו תלמידיו והוא עצמו. החלק השני לקוח מתוך האוסף של זוג אספנים רוסי משפ' צטלון, אשר הגרו מרוסיה דרך פריז לארה"ב ותרמו את הציורים לטננבאום בשנת 1959. הציורים מציגיםהצגה אינטימית לחייהם של בני משפחת צטלין.הציורים צוירו עי מספר ציירים מפורסמים ביניהם: דייגו ריברה,לאוניד פסטרנק,ולנטין סרוב ועוד.
התערוכה על 2 חלקיה, באה להוכיח את תורתו של הפסיכולוג הידוע גוסטב יונג,אשר טען שלנפש האדם 2 חלקים. פרסונה-החלק העצמי הייצוגי שעמו מזדהה האדם. והצל-החלק המודחק והחבוי של התודעה האנושית.אוצרת דינה יקרסון

צילום: ציפי שמיר

תערוכה הרביעית:  אדווה דרורי- מלכת העצב כל כך אהבתי אותה,מאוד דיברה אליי.( אני עוסקת במיצגים כאלה).זהו בעצם מיצג טוטלי המזמין את המבקר לחוויה חודית רב שכבתית: זיכרון,טראומה וריפוי. ביקשו מאתנו לילוץ נעליים עמ לחוש את הדשא ולשבת בחצאי הכדורים הגדולים המכוסים בבדים מרהיבים וססגוניים.אנחנו הצופים הפכנו לחלק מן היצירה.כל המיצגים ניתנים לנגיעה ולמישוש. בתערוכה הפעלנו כמה חושים; ראיה,שמיעה, מישוש,ריח ונגיעה.הזיכרון הטראומה והריפוי משתלבים יחד. הריפוי וההחלמה הם שלבים אחרי העצב והטראומה.גם כאן משמשת תורתו של פסיכולוג השרטה לאמנות הפעם זה ואן דר קולק שטען:שבאמצעות סריקות הדמיה ניתן לזהות את השלכות הטראומה על מערכת העצבים במוח.ומכאן לנבא את השלכות ההדמיה על תהליך השיקום, הן העיצבי והן הרגשי. לתמיכה הפיזית והרגשית של הסביבה יש השפעה גדולה בתהליך השיקום וההחלמה.הנוכחות של הקולקטיב היא חלק מהריפוי.כי הקולקטיב משמש כתומך ( אמא ותינוק).אהבתי להיות חלק מהתערוכה הזו.

צילום: ציפי שמיר