מאבקו של טראמפ לביטול רפורמות הבריאות של קודמו אובאמה, והרצון לבטל את ביטולי טראמפ, חיים ובועטים והמאבק של הדמוקרטים לחמלה עומדים כל העת מול האתוס של החלוץ האמריקאי, זה שיכול לסמוך רק על עצמו.
סיפור הפרברים 2021, הוא הדהוד כואב של המאבק הזה -בין שתי חבורות רחוב על אותה הטריטוריה, וזהו הדהוד כואב בעיקר כשהוא רימייק מהורהר של הקלאסיקה הנפלאה משנת 1961, עם המוסיקה האלמותית של ליאונרד ברנשטיין שנותרה כפי שהולחנה לפני יותר משישים שנה.
שפילברג, כמו שפילברג, שאין כמוהו בשחזור מציאות היסטורית, משתעשע שוב, וככל שהוא מתבגר, סרטיו מהורהרים ומכונסים יותר אל עצמם. הסרט חוזר לקיץ 1957 באפר ווסט סייד בניו-יורק בצבעי טכניקולור ורחובות מלאים בחובשי מגבעות ונשים דוחפות עגלות תינוקות בעידן הבייבי-בום, והכל נראים כמעט כמו בסרטי עידן תור הזהב של המיוזיקל האמריקאי. אבל, רק כמעט כמו.
זהו איננו מיוזיקל נאיבי של שנת 57, אלא הרהור נוגה אודותיו נוסח 2021. ואכן – בתוך הצבעים הבוהקים שבפילם, מופיע בראשית איש המשטרה דובר האנגלית הוותיק, ופורש את משנתו בעצב ומטיף לנערים החיים באתר "פינוי בינוי" ניו-יורקי מאובק העומדים להיות מגורשים משם – כי הם, "הלבנים" – בני המהגרים – האיטלקים, היהודים והפולנים, בניגוד ליריביהם המרים – ההיספאנים – ה"עולים החדשים", מהגרי העבודה החרוצים שרוצים להתקדם בעבודה קשה, הם – הנערים הלבנים כאן בשכונה, טוען השוטר ומכווץ שפתיו – הם צאצאיהם של אלה הבלתי מוצלחים, אלה שלא הצליחו להוציא את עצמם משכונת העוני. המושגים – "תקווה" ולעומתה "היעדר תקווה", המוליך לאבדון, חולשים על התסריט – אבל אין לטעות – הם זועקים זעקה עכשווית של אמריקה השסועה.
ובתוך הוויכוח התרבותי העכשווי, סיפור הפרברים, על כל גרסאותיו משנות החמישים, השישים והגרסא הנוכחית, ניצב ונוכח כנגד מודל הטרגדיה הנודעת של וויליאם שייקספיר – רומיאו ויוליה, אודות סיפור אהבה בלתי אפשרית בין שתי משפחות יריבות, ובסופה של הטרגדיה, כמו בכל טרגדיה, יוונית או אמריקאית, סופרים גופות.
הטרגדיה – שואבת את שמה מן התיש, הקורבן – "טראגוס" ביוונית, וביוון העתיקה, אך עם זו חיה, בועטת ופועמת בתרבות המערבית העכשווית, גם כשאנחנו לא מבינים שזה מה שקורה איתנו, טרגדיה יוונית או שייקספירית דוקרת אותך בחזה או יורה בך בגב. וביוון שידעה להביט פנימה אל נפש האדם, ואל החברה שבה הוא חי, הטרגדיה רצתה להראות לנו את הדרך, כיצד ראוי לנהוג, (בעוד הקומדיה מראה לנו כיצד אנו נראים באמת), ואילו הפרודיה – היא האמנות של שימוש ביצירה אחרת, מתוך רצון להוכיח אותנו, לזעזע אותנו, ליצור עבורנו "הזרה" -כפי שנהג לומר המחזאי ברתולד ברכט, אשר ביקש להציג בפנינו מציאות מוכרת, ולזעזע את הצופה באמצעות הצגתה באור חדש לחלוטין, כזה שיגרום לנו להרהר בה שוב. סיפור הפרברים הוא במובן מסוים פרודיה על מיוזיקלס קלאסיים, אבל פרודיה עגומה, שאין בה ולו חיוך אחד.
ואכן, בגרסת 2021 של סיפור הפרברים, ברור לחלוטין במי מצדדים היוצרים ואת מי הם לא סובלים – האדם "הלבן", הפריביליגי, לתפישת היוצרים, יודע להלחם על טריטוריה, להיות עצל, ומהגרי העבודה, אלה שבאמת רוצים לצאת משכונת העוני, הם הקורבן. הם וגיבור הסרט, החוזר בתשובה שבניגוד ליתר חבריו, מחפש עבודה, ועל הדרך מוצא אהבה ולבסוף, איך לא, את מותו.
כאן אי אפשר שלא לומר מילה פרולטרית על המיוזיקל המקצועי לעילא. אנשי ברודווי, כמו הדמויות של ווסט-סייד סטורי, הם לרוב שחקנים המורכבים פחות מחומר גלם של כוכבים נוצצים. הם בעיקר שחקנים מקצוענים עמלים, שעובדים יום אחר יום, במשך שנים ארוכות לעתים פעמיים ולעתים בשלוש הצגות ביום, והם מותירים אותך בפה פעור כשהם שרים, רוקדים וזזים בוירטואוזיות מטורפת, כמו שרק אמריקאים ששרדו את מבחני המיון האכזריים של ברודווי מסוגלים. התוצאה – היא סרט שמצד אחד הוא מחווה לעידן המיוזיקל האמריקאי, ביצוע סוחף של המוסיקה של ברנשטיין שלא שונה בה כמעט ולו תו אחד, וכוריאוגרפיה מהפנטת. אבל כשהמוסיקה והריקוד פוסקים, שפילברג מחזיר אותנו למציאות העגומה, אשר רק נחזית להיות כזו של 1957. ושפילברג חוזר ואומר – 57 זה כאן ועכשיו, תתעוררו.
אורון שוורץ הוא עורך-דין, שותף מייסד במשרד שוורץ-נרקיס ושות', כותב ומגיש הפודקאסט "משפט חוזר" בתאגיד השידור "כאן", ארכיאולוג וטייס בתחום התעופה הקלה.
הוספת תגובה