קשה שלא לחשוב על כיצד נראה היה העולם לפני 12 אלף שנה, לפני שהאדם החל להיות מודרני, חקלאי, מתיישב עירוני ובעיקר מכחיד את סביבתו. משה אלפרט מצליח לעשות את זה, בסרט מהורהר ונפלא מאוהב בטבע הארץ-ישראלי, ומצליח לנתק לשעה וחצי את ההרסנות האנושית, את הפוליטיקה הישראלית, את פקקי התנועה, את הוויכוח אם לקנות או לא לקנות בן אנד ג'ריס מעבר לקו הירוק, ולשוב לעולם שהיה כאן הרבה לפנינו, וכנראה שיישאר אחרי שכבר נהיה הערת שוליים.
בסרט יש סיפור אבל הוא רק אמתלה – חתולי בר החיים על שפת הכנרת בתיעוד סקרן ונאיבי של כמה מחזורי חיים של החיה המכושפת הזו, הוא בסיס שמארגן את עלילת הסרט, אבל כמו שאמרתי – זו רק אמתלה למשיכות מכחול אדירות של צבע, תנועה וקול – קומפוזיציה אדירה של צילומי טבע מרשימים – כמו העבודות של מארק רותקו – הצייר המופשט שהנחיל לעולם את משטחי הצבע העוצמתיים, אבל החלק הבאמת מרגש, הוא שזה שלנו. מכאן. זר לא יבין.
לאלפרט יש ביצים גדולות – אין לו תקציבי ענק כשל סר דיויד אטנבורו האגדי, האיש שבגיל כמעט מאה עדיין עושה סרטי טבע עבור ה BBC בתקציבי ענק ויוצא למקומות הנידחים בעולם, אלא זה ממש כאן, מתחת לכביש סובב כינרת, לצד הגזלנים, הרוחצים הקולניים, והממנגלים בלי החולצה שמנופפים מעל ענני העשן. אלפרט במשך עשרים שנה ובאמצעות לא מעט תרגילים שאת חלקם הוא חושף בראיונות, הצליח לתעד משפחת חתולי בר – בצבעי אפור וחום נעדרי הילה, כיאה למזרח התיכון מוכה השמש, ומצליח להיישיר מבט מצלמה אל העיניים המהפנטות של היצורים הפראיים האלה, שמזכירים במשהו את חתולי הרחוב שהפכו פחות או יותר לבעל החיים היחיד שעדיין חי אצלנו בג'ונגל האורבני של העיר הישראלית. אלפרט, מסתבר קיבל אישור מרשות הטבע והגנים לגדל את חתולי הביצה האלה, ולהרגיל אותם לנוכחות המצלמה, אבל לכל דוקומנטריסט, בעיקר כזה שמצלם טבע, יש את הסודות הקטנים של המקצוע שלו שהופכים את העבודה שלו למרתקת.
אלפרט לא מתבייש, ולא מתנצל על הטבע הישראלי האפור משהו בדיוק כמו הקיום הישראלי, קיום שאיננו מרחב הפרא של האמזונס, ואיננו המרחב הארקטי – כאן אין לוויתני ענק ואין נחשים באורך של 20 מטר ונמרים שרצים אחרי עדרי אנטילופות עד האופק. כאן, בישראל כמו בישראל – החתול הוא חיה אפורה, שורדת, מנומנמת משהו בחום יולי אוגוסט, הצפע הוא ערס קטן עם דוקרן וקולות מאיימים, והנימיות שמורידות לו את הראש הן ערימה של ערסים נעדרי-הילה וזוהר, אלה שלא מתביישים בערסיותם ואומרים לעצמם שהם ינצחו עם מה שיש להם.
דקות ארוכות, כמו סשן של היפנוזה, מיוחדות לסצינות עוצרות נשימה של זרימת מים וטפטופי גשם, נס מזרח תיכוני, ודקות ארוכות מיוחדות לצילומי תקריב של פרחי בר ישראלים, הכי פושטים שיש, אבל הכי שלנו, פרחים בצילומי טיים-לאפס הפותחים את עלי הכותרת, פורחים וקמלים. לצד אלה, רגעים ארוכים של שקיעות אדומות וזריחות בצבעי כחול זוהר, ולהקות ציפורים נודדות במאסות אדירות, נוחתות על המים, וממריאות שוב.
יותר משזהו קולנוע נפלא, זו יצירה סימפונית, יותר מתאימה לציבור חובב שירה היודע להעריך ניואנס מאשר לחובבי קומדיות קיץ ישראליות שצריכים את הפאנץ' לגבות. זהו סרט שדורש להשען אחורה ולהתמסר. מומלץ בחום!
אורון שוורץ הוא עורך-דין, כותב ומגיש הפודקסט "משפט חוזר" בתאגיד השידור "כאן", ארכיאולוג וטייס בתחום התעופה הקלה.
נשמע מעניין ומאוד רלוונטי למציאות של ימינו. הזכיר לי את נח הררי בתפיסת האנושות כתקלה היסטורית.
סרט נהדר