בכל לילה לפני שהכהן האחרון היה יוצא מבית המקדש, היה מדליק את המנורה במקדש משתחווה ויוצא. מערב ועד בוקר. לפי פשט הדברים: לא מכבוד המקדש שיישאר חשוך כל הלילה. אף על פי שאין שם אף אחד ובית המקדש סגור לחלוטין, היו מדליקים את מנורת המקדש לקראת ערב.
השאלה הגדולה שמתעוררת כאן היא כאשר משווים את הציווי בתחילת הפרשה הזו לבין הציווי של הפרשה הקודמת:
הפרשה הקודמת, פרשת תרומה, נפתחת ב: " וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה: מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, תִּקְחוּ אֶת-תְּרוּמָתִי. וְזֹאת, הַתְּרוּמָה, אֲשֶׁר תִּקְחוּ, מֵאִתָּם: זָהָב וָכֶסֶף, וּנְחֹשֶׁת. וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי, וְשֵׁשׁ וְעִזִּים. וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים, וַעֲצֵי שִׁטִּים".
הפרשת הנוכחית, פרשת תצוה, נפתחת ב: "וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר".
מדוע על רשימה של חומרים יקרים לצורך בניית המשכן: זהב, כסף, נחושת ועוד הקב"ה משתמש במילה "דבר" אל בני ישראל והם מייד יתרמו, ואילו על שמן זית שהוא זול בהרבה הקב"ה משתמש במילה "תצוה" את בני ישראל. מדוע יש לצוות על בני ישראל שיביאו שמן זית ואילו על חומרים יקרים מספיק לדבר איתם והם מייד יתרמו, הרי ידוע שהניסוח של הקב"ה הוא מאוד מדויק ?
התשובה: התורה קיפלה יסוד וסוד גדול בנפש האדם בכל הקשור לעבודה על המידות ועיצוב האישיות ולהתמודדויות שונות שיש לנו בחיים.
בפרשה הקודמת דובר על תרומה חד-פעמית.
בפרשה הנוכחית מדובר על תרומה יום-יומית קבועה.
מהם המסרים בפרשה?
בנפש האדם הרבה יותר קל לתת באופן חד-פעמי מאשר להתמודד יום-יום באותו עניין. הקב"ה רומז למשה שכאשר משה יבקש מעם ישראל תרומה חד-פעמית לבניית המשכן הם יתלהבו ויתנו. בנפש האדם הרבה יותר קל לתת באופן חד-פעמי מאשר להתמודד יום-יום עם אותו עניין. שצריך לעשות יום-יום, הוא יותר מחייב ויותר קשה, ולכן הקב"ה אומר למשה תצווה אותם שישימו דגש.
התורה מלמדת אותנו יסוד גדול: אדם שמחליט היום אני לא כועס או שאת השבת הזאת אני שומר. כל סוג של קבלה שאדם רוצה להשתנות, כשמדובר בקבלה חד-פעמית, קל מאוד להחליט ולבצע. אבל לקבל קבלה שאמורה ללוות אותנו כל החיים לחולל שינוי אמתי שאני עולה קומה ונשאר שם, זה דבר המצריך מאמץ יום יומי קבוע, והוא קשה יותר.
יש פסוק: "מִי יַעֲלֶה בְהַר יְהוָה וּמִי יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ" (תהלים כ"ד, ג).
יש אדם העולה בהר השם, אך זה לא מראה על גדולה אמתית. השאיפה היא "מי יקום במקום קדשו" – החכמה היא להתייצב שם ולא להיות שם בתנודות. אמנם אנחנו לא מלאכים. כל אדם חייב לעלות בשלבים ולדעת שיש גם נפילות. לכל אדם יש את המעידות שלו. האדם לא מושלם.
יש פסוק: "כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ, אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא" (קהלת ז,כ).
אין אדם שעוזב את העולם בלי כישלונות. אחרי הכל האדם לא מושלם. אדם שמתחזק ומצפה מעצמו בבת-אחת להגיע לפסגה בלי ליפול יכול להגיע לאכזבה. ליצר הרע שהוא מלאך שווה לפעמים להפיל אדם בעבירה קטנה לא בשביל העבירה, אלא להרוויח את הייאוש של האדם בעקבות העבירה. להפיל את האדם בעבירה זה כסף קטן בשבילו. היצר הרע אומר לאדם: "חשבת שאתה כבר מתוקן במקום גבוה, שאצלך אין נפילות בתחום הזה, תראה אתה לא שווה שום דבר".
יש פסוק: "שבע יפול צדיק וקם" )משלי כד, טז).
היה צריך להיות כתוב "אדם". למה כתוב "צדיק"? לכאורה, אם הוא נופל הוא לא צדיק. אבל העניין הוא שאם הוא קם, אז הוא נקרא צדיק. הוא יודע שהוא נפל והוא בודק את סיבת הנפילה. האדם אומר לעצמו: "נפלתי כי לא נזהרתי, עברתי על דברי חכמים". מהנפילה הוא לומד לא ליפול ומתייצב. כמו שילד קטן לומד ללכת. הוא הולך כמה צעדים, נופל. האימא מעודדת אותו. קם שוב והולך כמה צעדים ונופל שוב עד אשר הוא לומד ללכת היטב. מכל נפילה הילד לומד איך לא ליפול. אם הוא היה מתייאש מכל נפילה הוא לעולם לא היה לומד ללכת.
הכלל הוא לעלות מדרגה: מתייצבים, שמחים בטוב שעשינו: כשרות, שמירת שבת, לא להתגלח בסכין, לקבוע עיתים לתורה, מרגישים מספיק חזק ולעלות עוד מדרגה. עד שמגיעים לשלמות בעבודת השם.
לדוגמה: אדם שעובד על מידת הכעס. הוא מרגיש שהילדים הקטנים לא צריכים לקבל את הכעסים שלו מהעבודה ומבעיות שונות של שלום בית או שהוא כועס על אשתו. הוא מרגיש לא טוב עם עצמו על כך שהתפרץ וכעס עליהם. כשהוא הולך לישון הוא מרגיש כאוב עם זה.
הרב וולבה אמר: "מה שעבורנו ברור ומובן מאליו מתוך ניסיון של עשרות שנים, לילד קטן שהוא חדש בעולם כל דבר הוא כמו גזירה חדשה בלתי מובנת לחלוטין". צריך להדריך את הילדים הקטנים ולא להתפרץ עליהם. הרמב"ם אומר שכשמתחילים להתאמן ולעבוד על מידת הכעס, האדם נמצא במבוכה ואומר: אם לא אכעס, דברים לא ישתנו. זה נכון גם ביחסי עובד-מעביד. כשהבוס כועס על עובדיו, הם מתחילים לזוז.
הפתרון של הרמב"ם שכל אדם ירגיל עצמו להראות עצמו כאילו הוא כועס בפנים אבל בלב הוא לא כועס. הפנים יקרינו כעס אבל בלב הוא באמת לא כועס. הפסיכולוגים טוענים שיש צורך להוציא את הכעסים. ההדרכה של התורה היא אל תכעס וממילא גם לא תתפוצץ מבפנים. יבוא אדם וישאל: איך אפשר לא לכעוס, מה אני מלאך? כשמתרחשים אירועים חיצונים שמכעיסים, איך אדם אמור לא לכעוס? יש לו דברים שלא מסתדרים. ידוע שאדם שלא כועס הוא יותר אהוב על הבריות, מעריכים אותו יותר, הילדים שלו גדלים בצורה טובה יותר.
ככל שאדם מחנך את עצמו לאמונה וביטחון הוא גם כועס פחות. מה זה אמונה ובטחון ?
הוא אומר לעצמו: עליי מוטלת חובת ההשתדלות בכל תחום שאני רוצה להשיג. אם משמיים הקב"ה סובב שמה שעשיתי לא הסתדר, כנראה יש כאן משהו טוב שאני לא יודע. אני לא מנהל את העולם, יש את הקב"ה שמנהל את הדברים ויש בזה רק טוב בשבילי. נקודת המוצא: אני מנהל את חייו לפי ההיגיון שלי אבל יש בורא לעולם שמנהל את העולם ולקב"ה יש את החשבונות שלו, ואם הוא הוביל את הדברים אחרת ממה שחשבתי, סימן שיש פה משהו טוב בשבילי. אולי כפרת עוונות, אולי גזירה שהתבטלה. מה יש לי לכעוס? הקב"ה מנהל את הדברים בשורה התחתונה, ולכן אין לי מה לכעוס. כך האדם לא בוער בתוכו. התורה מלמדת את האדם שלא יהיה לו כעס פנימי. זהו תהליך ששווה להשקיע בו.
הרמב"ן מתחיל את האיגרת המפורסמת שלו כך: "שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ, וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ: תִּתְנַהֵג תָּמִיד לְדַבֵּר כָּל דְּבָרֶיךָ בְּנַחַת, לְכָל אָדָם וּבְכָל עֵת, וּבָזֶה תִּנָּצֵל מִן הַכַּעַס, שֶׁהִיא מִדָּה רָעָה לְהַחֲטִיא בְנֵי אָדָם."
בכתיבה התבססתי על שיעור מאת הרב זמיר כהן שליט"א.
הוספת תגובה