עמוד הבית » הצגה – הארדקור

הצגה – הארדקור

צילום קוקי קאופמן
מקום – גודמן – בית הספר למשחק יצירה מקורית מאת רוני ברודצקי אשר מבוססת כולה על שיחות whatsapp אמיתיות בימוי – רוני ברודצקי הצגה שלמה אשר מבוססת על שיחות וואטסאפ אמיתיות. מאת: אבי רוזנפלד.

רעיון מגניב, מדליק, טומן בחובו ים של אפשרויות ומוקש אחד.

צפיתי בהצגה, תפאורה מצוינות, מוסיקה מעולה, שחקנים מוכשרים בטרוף, אז מה חסר כאן?… הצגה ללא מחזה, זה המוקש. כפי שלא רצוי לבנות בניין ללא תכנית אדריכלית מדוקדקת, כך גם לא רצוי להעלות הצגה ללא מחזה, ללא גיבור שנמצא בקונפליקט ועוד. כי אחרת כל מה שנעשה כאן לא יהיה מעניין, אף אחד לא יקנה כרטיס על מנת לראות נניח, אדם ישן שעה ורבע. אנו מוקפים בשיחות וואטסאפ במשך כל היום, לא נראה לי שבא לי לשמוע שיחות של אחרים אם אין כאן סיפור, יש לי חיים משלי.

ההצגה הארדקור הנה אוסף של שיחות וואטסאפ, שיחות אישיות, שיחות קבוצתיות, שיחות וועד הבית ועוד. מעין פאזל של קטעי וואטסאפ מבוימים וזהו.כן, ההצגה כולה היא כמעט, ליד, קרוב.

צילום קוקי קאופמן

כמעט מצחיק, כמעט מרגש, רק אם הייתה עלילה אשר עוטפת את כל הערב ושוזרת הכל, היה כאן סיכוי ממשי להפוך את הארדקור לקאלט, כי בהחלט היו קטעים שהבימוי בהם היה גאוני, כמו למשל קבוצת ועד הבית בשיחה משעממת להחריד אשר קיבלה תפנית הזויה בצורת אופרה מרשימה עם העמדה ושירה אופראית אשר הפכו את השיחה למוטרפת ומוזרה, נפלא.

היו רגעים כמעט מרגשים והיו הרבה בעיות לא פתורות, למשל, הדמויות היו חסרות עמוד שדרה, אופי, נוכחות, כמו למשל שיחת וואטסאפ של אם ובתה, לא ברור מי מבוגרת יותר, הרי שתיהן נראות באותו הגיל, גם לא ברור בת כמה הבת ולמה וכמה ומי אתן ומה אתן רוצות מהקהל, כל המידע היבש אשר הופך את הדמות למעניינת.

אז שלא תבינו אותי לא נכון, יש עניין רב בדמות שטחית, זה לא פחות מעניין משאר הדמויות, העניין שכל דמות צריכה דף דמות, היוצרת צריכה לכתוב את זה, להמציא את זה, כמו גיל, שם, כתובת, מצב משפחתי, מגורים, תחביבים, דברים שהדמות מתביישת בהם, החצר האחורית של הדמות, בקיצור, הנתונים היבשים לכאורה נותנים לדמות נשמה, כן, גם אם הן דמויות אשר מתכתבות וואטסאפ. ברור לי שאם הקהל לא הכיר את הדמויות, כך גם היוצרת, היא לא הכירה את הדמויות אני מנסה להיכנס לצורת החשיבה של הבימאית רוני ברודצקי ומחפש הצדקות ועדיין איני מוצא, הנה למשל הצדקה שעלתה על הפרק, אולי המסר הפוך, השטחיות, הפלקטיות, מנסה להעביר לנו עד כמה החיים בעידן הטכנולוגי הזה הפכו אותנו לרובוטים וחסרי עומק אשר משתמשים במילים מקוצרות ובאימוג'ים במקום רגשות, שזה בעיני מקסים ומרגש ובכל זאת, אם רק היה גיבור/ה בתוך עלילה מסודרת ודמויות שיש להן תפקיד אמיתי בתוך העלילה, כל המסר הזה היה מפיל, משאיר חומר רב למחשבה ובהחלט מרגש, פחות, רק שזה היה חסר.

צילום קוקי קאופמן

בית הספר גודמן לטעמי הוא בית מקדש למשחק, באתי אל המשוב הזה באהבה מלאה, צפיתי בכל השחקנים שיש בהם כישרון שאי אפשר להתעלם מהם, גם בבימוי יש חן וכישרון רב, אך היה יכול להיות הרבה יותר. בקיצור, היוצרת, רוני ברודצקי עצרה "מטר אחד מהזהב", היא הייתה כל כך קרובה, כך שהעצה שלי היא כזאת, אין טעם להשאיר זאת כך, יש להמשיך, נניח והייתי מוזמן לתיאטרון קריאה, כן הייתי מתרשם מאוד מהארדקור, כי בתיאטרון קריאה אפשר לראות את הכיוון והפוטנציאל של הצגה שאינה גמורה, כך צריך להתייחס להצגה הזאת, היא אינה גמורה, לא להתייאש ולהתעייף, ההצגה קרובה מאוד להיות מצוינת, יש לסיים אותה. תביאו לנו סיפור.

צלום קוקי קאופמן

אסיים בכך שהקהל יוצא מביתו להיכל שמספר סיפורים… לאולם התיאטרון, מסיבה אחת בלבד, הקהל רוצה להתרגש, וכפי שכתב קובי ניב בספרו, "איך לכתוב תסריט", קובי ציין את נושא הרגש כאן ממש כדיבר אחד מתוך עשרת הדיברות – "רגש רגש תרדוף" עם התאמה כמובן לעולם המשחק והכתיבה, נכון שהספר מיועד לתסריטאים ולעולם הקולנוע, אך המסר הזה מדויק גם לתיאטרון. בעולם היצירה ולדעתי לכל יצירה, זה הדיבר החשוב מכולם. "רגש, רגש תרדוף".

 

תגובה

הוספת תגובה

  • לא כל הצגה צריכה סיפור מסגרת, יש תבניות שהן לא סיפור. זה מרחיב את האפשרות ליצור לך את הסיפור בעצמך. בעיניי זה מאתגר יותר וצפוי פחות.