תצוגה של DARE התחילה לפני שהתחילה. בכניסה למסלול חיכתה על כל כיסא חמנייה, והקהל, שבא לראות בגדים, התיישב קודם כול מול פרח. זה היה רגע מרגש, וגם הצהרה שקטה על מה שעומד להתרחש: התצוגה נערכה בשיתוף ארגון חמניות, שמלווה ילדים ובני נוער שאיבדו הורה או שניים, והפרח על הכיסא אמר את זה בלי מילה.
שלוש שנים ושמונה חודשים אחרי הבכורה במרץ 2023, בין מחלוקת המהפכה המשפטית, 7 באוקטובר והמלחמה, חזר המותג לשבוע האופנה ישראל קנדה תל אביב עם Bloom in Chaos לשנת 2027. התצוגה המשיכה להדהד הרבה אחרי שהאורות נדלקו.
מסלול שמדבר
המוזיקה הקצבית ליוותה את הדוגמנים לכל אורך התצוגה, ולצדה נשמע מלל על החיים כאן. הטקסט לא נשאר ברקע. הוא העמיד את התצוגה כולה סביב מסרים על ערכים דמוקרטיים, ודרש מהקהל להקשיב ולא רק להסתכל. הקצב משך קדימה והמילים עצרו וחשבו, והמתח ביניהם נתן לתצוגה את האופי שלה.
אחרי החמניות על הכיסאות, הפרח המשיך אל המסלול. הוא נישא על דש החולצה כמעט בכל מראה והפך לחתימה של הקולקציה: סמל קטן של פריחה בתוך כאוס, שנשא כל דוגמן על הלב. כך נסגר מעגל בין הקהל לבין המסלול, כי אותו פרח ישב גם בקהל וגם על הבגדים.
חייטות בכל אורך
החייטות נשארה בלב המותג, והפעם בהרבה צורות: מכנסיים קצרים לצד ארוכים, חולצות צווארון קלאסיות לצד חולצות מעטפה רכות. ג’קטים קצרים הופיעו ליד מעילים ארוכים, מכנסיים רחבים עם קפלים עמוקים ליד קצרים, וצעיפים ארוכים נעו עם הגוף. שינויי האורך והנפח נתנו למלתחה נוכחות חושנית ורכה.הרבה סאטן נראה על המסלול, בעיקר בחולצות המעטפה. ממנו נבנתה דמות המראה: גבריות לצד אלגנטיות ונשיות, בלי שאחת מהן ויתרה על חברתה. הגבר של DARE לא נאלץ לבחור בין חוזק לרוך. הוא לבש את שניהם.
שקיעה, שקיפות וקרע שנשאר
הפלטה נלקחה מהשקיעה על הים: ורוד וסגול מעושנים, כחול, גווני אבן ושמנת ונגיעות חמות, בקשת רחבה משחור ועד לבן. שכבות שקופות עטפו ז’קטים ומכנסיים מחויטים, והאור עבר דרך הבד. החומרים נשאלו מעולמות טקסטיל הבית, לצד רשתות ואריגות פתוחות, פייטים שהזכירו את הבהוב השמש על המים וקפלי פליסה שנפתחו ונסגרו. ברגע המרגש ביותר, במעיל בהיר ארוך ובג’קט שחור קצר, נפער בגב חלל שהחלקים בו חוברו בחוטים. הקרע לא הוסתר, והחוטים החזיקו הכול יחד.
גשם בפינאלה
דניאל וייס ביצע בשידור חי את “גשם” של מאיר בנאי, והגשם הפך למוטיב של התחדשות: לשטוף את המחלוקות ולפנות מקום למשהו אמיתי שיכול לצמוח. המסר שנשאר היה שאפשר להתחיל מחדש לצד האובדן, ולא צריך לעשות זאת לבד.
הוספת תגובה