הנאצים ידעו לשרוף ספרים. מה שהם לא הביאו בחשבון הוא שהספרים ימצאו מי שיילחם עליהם.בבית ציוני אמריקה עלתה בבכורה תל־אביבית ״בריגדת הנייר״, ההפקה המוזיקלית של תיאטרון יידישפיל, המביאה לבמה את סיפורה של מחתרת שהבריחה ספרים, כתבי יד ושירים מתוך גטו וילנה, בזמן שאנשים נלחמו על הזכות להישאר בחיים. אלא שחברי הבריגדה העזו לשאול שאלה נוספת: מה יישאר מאיתנו גם אם נשרוד?
ההצגה הזאת נולדה מנכדה. הדס קלדרון, שחקנית ויוצרת, גדלה על סיפורו של סבה, אברהם סוצקבר, מגדולי משוררי היידיש ומאנשי בריגדת הנייר. היא החליטה להוציא את הסיפור המשפחתי אל הבמה, כתבה את המחזה עם עודד אהרליך וביימה אותו. לצידה התגייסו זמרים צעירים, בוגרי בית הספר למוזיקה רימון, המעניקים לשירי התקופה לחנים ועיבודים חדשים בהובלתו המוזיקלית של אוהד חיטמן. כך הופך זיכרון שעבר במשפחה ליצירה שמבקשת להגיע גם למי ששמע על סוצקבר לראשונה הערב.
בגטו וילנה היו שהבריחו מזון. אחרים ניסו להשיג נשק. סוצקבר וחבריו הבריחו ספרים. אפשר לתהות מה עבר בראשו של אדם שמסכן את חייו למען כתב יד, בזמן שמסביבו אנשים נלחמים על פרוסת לחם. ואולי השאלה האמיתית היא מה טעם בהצלת החיים, אם יחד איתם תימחק גם התרבות שהעניקה להם משמעות.גם מכונת ההשמדה הגרמנית הכירה בכוחם של ספרים. אחרת קשה להסביר את המשאבים שהשקיעה בביזת ספריות, במיון כתבי יד ובמחיקתה השיטתית של מורשת יהודית בת מאות שנים. את העבודה הפקידו בידי אנשי רוח יהודים שנלקחו לעבודת כפייה. אלא שהאנשים שנשלחו למיין את עברה של התרבות היהודית החליטו להציל את עתידה.
כך נולדה ״בריגדת הנייר״, מחתרת של משוררים, סופרים ואנשי רוח שהבריחו כתבי יד, הסתירו ספרים בין קירות וקברו אוצרות במרתפים, בתקווה שמישהו ימצא אותם ביום שבו תיגמר המלחמה. בשעה שאנשים בגטו סיכנו את חייהם בשביל פת לחם, חברי הבריגדה סיכנו את חייהם גם בשביל דפי שירה. בין האוצרות שהצילו היו כתבים הקשורים לגאון מווילנה, מכתבים של שלום עליכם ויצירות של י״ל פרץ. כל אחד מהם נשא בתוכו עולם שלם.הבמה מחזירה אותנו תחילה אל וילנה שלפני המלחמה, ״ירושלים דליטא״, עיר שבה בתי מדרש ובתי דפוס חלקו מרחב עם ספרות, שירה וחיי תרבות יהודיים תוססים. הקהל פוגש את העולם הזה, את האנשים שאהבו, התווכחו, חלמו וכתבו, לפני שהמלחמה שינתה את גורלם. כדי להבין מה נמחק, צריך קודם להאמין שהיה.
הרחובות המוקרנים על הבמה, התלבושות התקופתיות והמוזיקה מחזירים את וילנה לחיים. בהמשך מפנים הבתים את מקומם לגדרות ולשלטי אזהרה, האור מתחלף, ולכל סצנה קצב משלה. התפאורה, ההקרנות, התאורה והתלבושות משתלבות זו בזו בהרמוניה מרשימה, והנגינה החיה בקלידים ובגיטרה מובילה את המעברים. המוזיקה אינה עוצרת את הסיפור כדי לפנות מקום לשיר. היא ממשיכה לספר אותו.מי שמוביל אותנו בין כל המעברים האלה הוא מיכאל הנגבי, המספר המרכזי, המגלם גם את דמותו של סוצקבר. בקולו, במבטו ובמעברים המדויקים בין המספר לדמות, הנגבי הצליח להשכיח ממני את האולם. לרגע הייתי שם, בתוך התקופה, מרגישה בנימי גופי את הפחד, האומץ והדחף להציל משהו מהעולם ההולך ונחרב. לצידו יהונתן רוזן, קורל אנבל לוקץ׳ והזמרים הצעירים, שקולותיהם מפיחים חיים במילים שנכתבו בעולם שכמעט נמחק.
השירה ביידיש מעניקה לכל אלה עומק נוסף. על רקע התמונות המתחלפות מוקרנות מילות השירים בתרגום לעברית. העיניים קוראות בשפה אחת, האוזן מקשיבה באחרת, והלב סוגר את המרחק ביניהן. קולות השחקנים, בליווי החי של הקלידים והגיטרה, נושאים את המילים ברגישות ובעוצמה שנחקקות בלב. לרגעים נדמה שהבתים העתיקים עצמם נושאים את קולותיהם של מי שחיו בהם.
בשבילי היה בצלילים האלה גם זיכרון של בית. סבתא שלי דיברה איתי ביידיש, וכששמעתי את השירים על הבמה חזרה אליי אותה חמימות מוכרת. התרגום אפשר לי להבין את המילים, אבל דווקא הצליל הזכיר לי את האדם שממנו שמעתי אותן לראשונה. שפה, מתברר, יודעת לשמור הרבה יותר מאוצר מילים.סוצקבר ידע להילחם על המילים גם כשהמלחמה כבר הסתיימה. בפברואר 1946 הוא עמד בבית הדין בנירנברג וביקש להעיד ביידיש, שפתם של הנרצחים. בקשתו נדחתה, והוא העיד ברוסית. פעמיים הוצע לו לשבת ופעמיים סירב. עבורו הייתה העדות קדיש לנרצחים, וקדיש אומרים בעמידה. שנים קודם לכן הגיעה הפואמה שלו ״כל נדרי״ למוסקבה וסייעה למאמצים להצלתו. בשנת 1944 נשלח מטוס לחלץ אותו ואת אשתו מיערות ליטא. ספק אם אפשר לבקש לכוחה של מילה הוכחה מוחשית יותר.
והמילים הללו הוסיפו לשרוד גם לאחר המלחמה. חלק מן האוצרות שהצילה הבריגדה הוסתרו בידי הספרן הליטאי אנטנאס אולפיס בכנסיית סנט ג׳ורג׳ בווילנה, מחשש שיושמדו בידי השלטון הסובייטי. חלק מן האוצרות נחשפו במהלך השנים, וב־2017 נוספו להם כ־170 אלף עמודים מארכיוני הספרייה הלאומית של ליטא. בין המסמכים הנדירים נמצאו גם שירים שכתב סוצקבר בגטו. אנשים שהטמינו כתבים בלי לדעת אם יישאר מי שיקרא אותם העניקו לדורות הבאים מתנה שאיש מהם לא יכול היה לשער את ערכה. ההיסטוריה לקחה את הזמן, אבל בסופו של דבר מישהו פתח את הספרים.
אולי זו המתנה האמיתית של הערב: היידיש חוזרת להיות שפה חיה של אנשים שהתווכחו על הכול, ממחיר הלחם ועד שאלות של אלוהים. שפה שהכילה עולם שלם, עד שהעולם הזה נלקח ממנה. ועכשיו, דווקא דור צעיר שר את מילותיה ומעניק להן חיים חדשים.שמונים שנה אחר כך, בבית ציוני אמריקה, השירים שהנאצים ביקשו להשתיק נשמעים שוב. הקהל קורא את המילים בעברית, השחקנים שרים ביידיש, והסיפור ממשיך לעבור מדור לדור, בדיוק כפי שקיוו האנשים שסיכנו את חייהם כדי להציל אותו.הנאצים ביקשו למחוק פרק שלם מההיסטוריה היהודית. אנשי בריגדת הנייר דאגו שיישאר ממנו עותק. והנה, הוא עדיין עובר מיד ליד.
ניהול אמנותי ובימוי: הדס קלדרון
כתיבה: הדס קלדרון ועודד אהרליך
הוספת תגובה