עמוד הבית » לטנגו צריך שניים, גם כשאנחנו לבד

לטנגו צריך שניים, גם כשאנחנו לבד

צילום:pexels
מי מאיתנו לא מכיר את האימרה " לטנגו צריך שניים"? האימרה הזו מתייחסת לסיטואציה בה כדי להצליח צריך לאחד כוחות. טנגו, ריקוד לטיני מלא תשוקה וכוחו בשיתוף הפעולה בין בני הזוג.

עד כמה שהרקדן יהיה מוכשר וידע להוביל, זה לא מספיק. הוא חייב הקשבה ושיתוף פעולה מלא מהרקדן או הרקדנית שלצידו. הצעדים חייבים להיות מתואמים, תנועות הידיים והמבט. וכשזה קורה בתיאום מושלם, אז מתרחש הקסם. כאשר אנו נמצאים בסיטואציה בה אנו תלויים בפרטנר שלנו בכדי להצליח, ממש כמו בריקוד טנגו, יש לכך יתרונות וחסרונות.

צילום:pexels

אחד היתרונות הגדולים הוא האחריות המשותפת. לעיתים קל יותר להצליח ולעבור דרך כאשר עוד מישהו חולק אתנו אחריות. אפשר להתייעץ, לחלוק ולסייע זה לזה. אפילו עם כישלון קל יותר להתמודד כאשר חולקים אותו עם עוד מישהו. החיסרון הוא ברור. יחסי התלות אינם מאפשר לפעול באופן עצמאי ואם צד אחד כשל הוא גורר אחריו גם את הצד השני. לא פעם, כשמסתיימת עוד הופעה או הרצאה אני מרגישה כמו בריקוד טנגו. לעיתים די תכופות  כשאני מגיעה למופע סטנדאפ פרטי, לאירוע חברה, או אירוע לארגון כזה או אחר, המזמין מטעם החברה או הארגון מגיע וזורק משפט כגון: "תפילי אותם מצחוק…אני רוצה שיתגלגלו מצחוק…". לעיתים המשפט נאמר עוד קודם ליום האירוע, כבר בטלפון.

צילום:pexels

לכאורה, מדובר בבקשה לגיטמית, נכון? שהרי לשם מה הזמינו אותי אם לא בשביל לצחוק? אולם בפועל, המשפט הזה, לרוב, לא רק שהוא לא עוזר לסטנדאפיסט או המרצה( במקרה של המרצה, המשפט לפני ההרצאה הוא:" אני  רוצה שכולם יהיו מרותקים…שכולם יצאו עם תחושה של ואוו…"), הוא אפילו עלול לחבל לנו בעבודה. אין מרצה או סטנדאפיסט שלא מקבל משפטים כאלה על בסיס יומי. מדוע משפטים אלו בעיתים? משפטים אלו הם למעשה סוג של תיאום ציפיות. המזמין מודיע מה הוא מצפה. הוא רוצה שיצחקו, הוא רוצה שיהיו מרותקים.

צילום:pexels

אז מה הבעיה עם זה? הבעיה היא שלרוב לא מדובר רק בתיאום ציפיות, אלא גם בהטלת האחריות על הצד השני. כלומר, על המרצה או האומן. למעשה האומן והמרצה יודעים מה הערך שהם מביאים. הם מכירים את תגובות הקהל, יודעים מה עובד ומה לא עובד ולרוב גם התנסו בסוגים שונים של קהל. מרצה או אומן בעלי ניסיון מגיעים עם בטחון ביכולת שלהם לעמוד מול קהל ולרתק או להצחיק. אולם, נשאלת השאלה: מיהו הקהל? האם הקהל מגיע מכוון לאירוע? מגיע עם רצון לצחוק? מגיע עם רצון לעבור חוויה בהרצאה? כלומר, בתהליך תיאום הציפיות, ברגע שהמזמין אומר: תצחיקי, תרתקי את הקהל, הוא מטיל את כל האחריות על הצלחת האירוע עליי בלבד.

אומנים ומרצים ותיקים יודעים לספר כי לעיתים מגיעים לארוע חברה או אירגון, וכבר בהתחלה פוגשים קהל עייף, אחרי שלל הרצאות ונאומים, אחרי ארוחת צהרים, או גרוע מזה, אחרי שיחת נזיפה עם המנכל שניצל את הארוע כדי להטיף לעובדים דקה לפני שהאומן עולה לבמה  .במקרים אלו, איזה סוג של קהל האומן או המרצה יפגשו? כנראה שהקהל יהיה עייף, מוסח דעת או עצבני. במקרים אלו, כל הניסיון , הרצון והבטחון של האומן או המרצה לא יועילו. שום דבר לא יעזור. אם הקהל לא מגיע מגויס להצלחת האירוע, כל השתדלות מצד העומד על הבמה לא תעזור. גם אם מישהו רוצה לצחוק, אבל מסביבו יושב קהל שקט או עצבני שמסמס ללא הרף הודעות לקולגות על נאום הבוס, הוא לא יצחק.

הומור וצחוק הם אמצעי תקשורת חברתיים. אנשים נוטים לצחוק כאשר הם בחברת אנשים צוחקים. הצחוק מדבק כפי שידוע לנו. כך גם הדבר בהרצאה. גם אם חלק מהקהל רוצה להקשיב אבל יש הסחות דעת מהקהל זה יקשה עליו לשתף פעולה. מה אז אמור העומד על הבמה לעשות? במקרה זה הקהל, שהוא הפרטנר שלו ל"טנגו", פשוט לא איתו. כפי שהרקדן זקוק לפרטנר שלו, כך גם המרצה או האומן זקוק לקהל שלו. אין אומן או מרצה שלא חווה קושי כזה. יש האומרים שיש להתעלם ולהמשיך הלאה ויש הנוהגים לשקף לקהל בזמן אמת מה הם חשים. לדעתי, הדרך הטובה ביותר להתמודד עם הסיטואציה הזו היא הכנה מוקדמת.

צילום:pexels

יש לערוך תחקיר עומק כמה שיותר מדויק עם המזמין ולהבהיר לו את החלק של הקהל בהצלחת האירוע. כלומר תיאום הציפיות חייב להיות הדדי. המזמין רוצה שהקהל יצחק או יהיה מרותק ואילו האומן או המרצה מצפים שהקהל יהיה מגויס לאירוע. יש לבדוק מי הקהל, מה קורה לפני המופע, באיזה שלב של האירוע יתקיים המופע או ההרצאה, מהי צורת הישיבה, האם יש ברכות ונאומים ועוד ועוד….האומן חייב לייעץ למזמין ואם המזמין לא יקבל את ההמלצות הוא מבין מראש שהאחריות על הצלחת האירוע אינה קשורה רק לאומן או המרצה.

באחת ההופעות שלי צפיתי שעלול להתרחש קושי. אירוע של צוות מורים שהתעקש לשבת סביב שולחנות, לאכול, לברך חצי שעה, ובנוסף הסתבר שוועד המורים המסוכסך עם ההנהלה לא מוכן לאפשר למנהלת לנאום. אחרי כל המסכת הזו, הייתי אמורה לעלות על במה ולהצחיק קהל עייף ועצבני. התעקשתי שהקהל ישב בשורות, את שעת הארוחה לא יכולתי לשנות אבל ביקשתי שהברכות יהיו לאחר המופע. למזלי זה הצליח. כשהמנהלת קמה לנאום למרות מחאת הוועד, אני כבר הייתי כבר בדרכי החוצה. על הוויכוחים של המנהלת עם הוועד כבר שמעתי אחר כך. למחרת צלצלה המורה שהזמינה את המופע להודות לי:" מזל שהקשבתי לך", היא אמרה. ואני עניתי לה, שכל מופע הוא סוג של ריקוד טנגו, ולטנגו צריך שניים, למרות שהאומן על הבמה הוא לבד….ואני הודתי לה על שאפשרה לי להוביל את הריקוד ולסיים אותו בהצלחה.

מאת: ענת אביעד, סטנדאפיסטית ומרצה

ANATAVIAD10@GMAIL.COM

הוספת תגובה

הוספת תגובה