פלורנטין, שבדרום תל אביב, היא שכונה ותיקה שנמצאת בשנים האחרונות בתוך תהליך ברור של שינוי. מה שהיה במשך שנים אזור של סדנאות, עסקים קטנים וחיי רחוב צפופים, הפך בהדרגה למרחב שמושך אליו יותר תשומת לב מצד רוכשים, יזמים ותהליכי תכנון עירוניים.
בכתבה נבחן את הדרך שבה פלורנטין עברה משכונה בעלת אופי מקומי מובהק לשכונה שנמצאת כיום במוקד של התחדשות עירונית בתל אביב , מה מניע את השינוי הזה, ואיך הוא משפיע על המרקם הוותיק שלה. בתוך כך נבדוק גם מה מרוויחה השכונה מהפיתוח, ואילו מאפיינים משתנים בדרך.
שכונה שנבנתה סביב מלאכה, מסחר ומגורים
פלורנטין לא התחילה כשכונת מגורים שגרתית, אלא כמרחב עירוני עם עירוב שימושים מובהק. השכונה שתחומה בין רחובות דרך יפו, רחוב העלייה, רחוב שלמה ורחוב אליפלט, תוכננה כשכונה שמשלבת מלאכה, תעשייה זעירה ומסחר לצד מגורים, עם רחובות צרים ומבנים נמוכים יחסית, והמבנה הזה עיצב את האופי שלה לאורך עשרות שנים. גם בשנים שבהן השכונה נתפסה פחות כמוקד מגורים ויותר כאזור עבודה, היא המשיכה להתקיים דרך סדנאות, בתי מלאכה ועסקים קטנים, ולא דרך מגדלים או חזיתות מסחריות גדולות.
עם הזמן, ובעיקר החל מהעשורים המאוחרים יותר של המאה ה-20, פלורנטין החלה למשוך אליה אוכלוסיות שחיפשו משהו אחר מהשכונות הממוסדות יותר של תל אביב. אל השכונה הגיעו יוצרים, אמנים, סטודנטים, בעלי מקצועות חופשיים ותושבים צעירים שחיפשו סביבה עירונית יותר חיה. כך נבנתה בה בהדרגה תרבות בוהמיינית מובהקת, ששילבה בין מגורים פשוטים יחסית, חיי רחוב, גרפיטי, ברים קטנים, חללי עבודה ועסקים מקומיים.השילוב הזה יצר שכונה עם זהות ברורה מאוד. זה לא מרחב שתוכנן להיות “יפה” במובן הקלאסי, אלא מרחב שנבנה מתוך תפקוד, תנועה ועבודה.
מה קורה בפלורנטין עכשיו?
בשנים האחרונות פלורנטין נכנסה לשלב אחר. עיריית תל אביב-יפו מגדירה אותה כיום כשכונה העוברת “תהליכי התחדשות ופיתוח משמעותיים”, ומציינת שכמעט אין רחוב בשכונה שבו לא מתבצעת התחדשות של בניינים. לצד זאת, העירייה מקדמת בשכונה תהליכי תכנון בתחומי התנועה, המרחב הציבורי והבינוי, כולל מדיניות לצפון פלורנטין, פיתוח רחוב העלייה, תכנון רחוב סלמה, ותהליכים נוספים במערב השכונה ובמרחב ההיסטורי שלה.
במונחים נדל”ניים, זה אומר שהשכונה כבר לא מתנהלת רק לפי המלאי הישן שלה. נכנסים אליה פרויקטים חדשים, תכנון חדש ושפה בנויה אחרת. פרויקט WHITE של אקרו הוא דוגמה טובה לכך: מתחם מגורים רחב היקף ברחוב הרצל 173 של כ-730 דירות המשתרע על פני כ-50 דונם, בפריסה של 20 בניינים בני 6 עד 13 קומות, ובתכנון שמדגיש גם תשתיות מתקדמות, מוסדות חינוך וקהילה שמתאימה לצעירים ולמשפחות.
לצד זה, העירייה מקדמת גם שינויי תנועה ומרחב, בהם הפיכת רחוב פלורנטין למוטה הליכה מקטע השוק עד ויטל, תכנית “הטבעת הירוקה” והסדרת פריקה וטעינה וחניות קצרות, כך שהשינוי בשכונה הוא לא רק תוספת של דירות אלא גם שינוי באופן שבו היא נעה ומתפקדת ביומיום.
מה השינוי הזה עושה לשכונה?
כמו בכל אזור ותיק שעובר התחדשות, גם בפלורנטין השינוי מביא איתו שני צדדים. מצד אחד, התחדשות מבנים וכניסה של פרויקטים חדשים מעלות את רמת המגורים, מחזקות את תחושת העדכניות של האזור ויכולות לשפר את איכות החיים. שכונה שמקבלת שדרוג תכנוני נראית אחרת, מתפקדת אחרת ונעשית אטרקטיבית יותר בעיני קונים, בעיקר בעיר כמו תל אביב שבה מיקום מרכזי ותמהיל עירוני טוב הם עדיין מנוע ביקוש משמעותי.
מצד שני, כל תהליך כזה מייצר גם לחץ. גלובס דיווח לאחרונה כי המחירים בפלורנטין עלו בשנים האחרונות, עד כדי כך שהשכונה נעשתה יקרה מדי עבור חלק מהצעירים שחיפשו בה בעבר חלופה נגישה יותר למרכז העיר. המשמעות היא שהשכונה כבר לא רק מתחדשת, אלא גם מתייקרת, והפער הזה משפיע על מי שיכול להישאר בה ועל מי שמסתכל עליה מבחוץ. ככל שהשוק מתלהב ממנה יותר, כך עולה גם הסיכון לאיבוד חלק מהמרקם החברתי שהחזיק אותה לאורך שנים.
זה בדיוק המקום שבו פלורנטין הופכת למקרה מבחן עירוני. מצד אחד, יש בה פוטנציאל ברור לשדרוג, חידוש והשבחה. מצד שני, יש בה זהות מקומית חזקה שלא קל לשכפל. פרויקטים חדשים מסמנים את כיוון ההתפתחות של השכונה, אבל גם מזכירים שכל תוספת בנייה משנה לא רק את קו הרקיע, אלא גם את האיזון הפנימי של המקום. בסוף, השאלה הגדולה לגבי פלורנטין איננה רק כמה בניינים חדשים יקומו בה, אלא איזה סוג של שכונה ייווצר ככל שההתחדשות תמשיך להעמיק.
הוספת תגובה