הפרשה נפתחת בפסוק: "וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת־הָעָם וְלֹא־נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא כִּי ׀ אָמַר אֱלֹהִים פֶּן־יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה׃".
עיקר הפרשה עוסק בקריעת ים סוף.
הנושאים הנידונים בפרשת בשלח:
- פרעה יוצא לרדוף אחרי בני ישראל
- קריעת ים סוף
- שירת הים
- הנס במרה
- פרשת המן
- הנס ברפידים
- נס ניצחון המלחמה בעמלק
- פרעה יוצא לרדוף אחרי בני ישראל
בני ישראל מתחילים את יציאתם ממצרים. הקב"ה הנחה את בני ישראל דרך המדבר ודרך ים סוף ולא דרך ארץ הפלשתים, הנמצאת לאורך הים התיכון: "וַיַּסֵּב אֱלֹהִים ׀ אֶת־הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר יַם־סוּף וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם׃". השיקול היה שאילו בני ישראל יעברו דרך ארץ פלשתים, הייתה עלולה לפרוץ מלחמה ומאחר שבני ישראל רק יצאו מן השעבוד, הם עלולים להתייאש ולשוב מצרימה: "כִּי ׀ אָמַר אֱלֹהִים פֶּן־יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה׃". במקום לכוון את בני ישראל צפונה לאורך דרך הים, הקב"ה כיוון אותם לכיוון דרום מזרח על מנת לעקוף את הפלשתים.
משה לוקח איתו את עצמות יוסף כחלק ממילוי השבועה של בני ישראל ליוסף: "וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת־עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ כִּי הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִיתֶם אֶת־עַצְמֹתַי מִזֶּה אִתְּכֶם׃".
הקב"ה ליווה את בני ישראל בדרך, כאשר ביום הוא מיוצג על ידי עמוד ענן ובלילה – כעמוד אש: "וַיהוָה הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ וְלַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ לְהָאִיר לָהֶם לָלֶכֶת יוֹמָם וָלָיְלָה׃." רש"י כותב שעמוד הענן משלים את עמוד האש ועמוד האש משלים את עמוד הענן, כלומר, הקב"ה ליווה את בני ישראל במדבר כל הזמן: "לֹא־יָמִישׁ עַמּוּד הֶעָנָן יוֹמָם וְעַמּוּד הָאֵשׁ לָיְלָה לִפְנֵי הָעָם׃".
על מנת להגיע לארץ כנען בני ישראל לא היו צריכים לחצות את ים סוף מאחר שהדרך הייתה פתוחה לפניהם. למרות זאת, הקב"ה הורה למשה לסטות מכיוון הליכתם ולחנות מול ים סוף: "דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיָשֻׁבוּ וְיַחֲנוּ לִפְנֵי פִּי הַחִירֹת בֵּין מִגְדֹּל וּבֵין הַיָּם לִפְנֵי בַּעַל צְפֹן נִכְחוֹ תַחֲנוּ עַל־הַיָּם׃". הדבר יגרום לפרעה לחשוב שבני ישראל תעו במדבר, ככתוב: "וְאָמַר פַּרְעֹה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל נְבֻכִים הֵם בָּאָרֶץ סָגַר עֲלֵיהֶם הַמִּדְבָּר׃" (נבוכים = כלואים) ושהם לא יכולים לצאת. זהו מהלך שנועד להטעות את פרעה. הקב"ה יכביד את לב פרעה, והוא ייצא לרדוף אחריהם, ככתוב: "וְחִזַּקְתִּי אֶת־לֵב־פַּרְעֹה וְרָדַף אַחֲרֵיהֶם וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכָל־חֵילוֹ וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי־אֲנִי יְהוָה וַיַּעֲשׂוּ־כֵן׃". רש"י כותב שכאשר הקב"ה מתנקם ברשעים שמו מתגדל ומתכבד.
פרעה שלח מרגלים עם בני ישראל כדי לוודא שבני ישראל חוזרים לאחר שלושה ימים. כשהתברר למרגלים שאין בכוונתם של בני ישראל לחזור למצרים, חזרו לעדכן את פרעה: "וַיֻּגַּד לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם כִּי בָרַח הָעָם". לפי התוכנית פרעה מתחרט: "וַיֵּהָפֵךְ לְבַב פַּרְעֹה וַעֲבָדָיו אֶל־הָעָם וַיֹּאמרוּ מַה־זֹּאת עָשִׂינוּ כִּי־שִׁלַּחְנוּ אֶת־יִשְׂרָאֵל מֵעָבְדֵנוּ׃", ויוצא לרדוף אחרי בני ישראל: "וַיְחַזֵּק יְהֹוָה אֶת־לֵב פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיִּרְדֹּף אַחֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יֹצְאִים בְּיָד רָמָה׃".
פרעה כמעט סוגר על בני ישראל…
המצרים רדפו אחרי בני ישראל כשפרעה מתאמץ לעמוד בחזית, ובני ישראל עומדים על שפת ים סוף: "וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם אַחֲרֵיהֶם וַיַּשִּׂיגוּ אוֹתָם חֹנִים עַל־הַיָּם כָּל־סוּס רֶכֶב פַּרְעֹה וּפָרָשָׁיו וְחֵילוֹ עַל־פִּי הַחִירֹת לִפְנֵי בַּעַל צְפֹן׃". בני ישראל נלחצו לראות את המצרים באופק וזעקו אל הקב"ה: "וּפַרְעֹה הִקְרִיב וַיִּשְׂאוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל אֶת־עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם ׀ נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם וַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל אֶל־יְהוָה׃". חלקם התלוננו בפני משה האם אין מספיק קברים במצרים שלקחת אותנו למות במדבר: "וַיֹּאמְרוּ אֶל־מֹשֶׁה הַמִבְּלִי אֵין־קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר מַה־זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם׃". משה שמר על קור-רוח והרגיע את העם: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־הָעָם אַל־תִּירָאוּ הִתְיַצְבוּ וּרְאוּ אֶת־יְשׁוּעַת יְהוָה אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת־מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִיפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד־עוֹלָם׃", והוסיף שהקב"ה ילחם בשבילם:"יְהוָה יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן׃".
- קריעת ים סוף
הקב"ה אומר למשה שיגיד לבני ישראל להתקדם: "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה מַה־תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ׃". הקב"ה הורה לבני ישראל לנסוע קדימה לתוך ים סוף, ולמשה הורה להסיט את המטה ולהטות את ידו על הים כדי שיבקע לשניים: "וְאַתָּה הָרֵם אֶת־מַטְּךָ וּנְטֵה אֶת־יָדְךָ עַל־הַיָּם וּבְקָעֵהוּ". בני ישראל יכנסו לים, אך הים יתבקע לשניים ותתגלה היבשה בה יצעדו בני ישראל: "וְיָבֹאוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה׃", והמצרים יבואו בעקבותיהם מאחר שהקב"ה הכביד את לב פרעה: "וַאֲנִי הִנְנִי מְחַזֵּק אֶת־לֵב מִצְרַיִם וְיָבֹאוּ אַחֲרֵיהֶם וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכָל־חֵילוֹ בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו׃".
רש"י מסביר שעם רדת החשיכה, עמוד הענן עבר מקדמת מחנה בני ישראל לאחור כדי להחשיך למצרים את הדרך, לחצוץ בין מחנה בני ישראל לבין מחנה מצרים ולהדוף את החיצים והאבנים שהשליכו המצרים על בני ישראל: "וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים הַהֹלֵךְ לִפְנֵי מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיֵּלֶךְ מֵאַחֲרֵיהֶם וַיִּסַּע עַמּוּד הֶעָנָן מִפְּנֵיהֶם וַיַּעֲמֹד מֵאַחֲרֵיהֶם׃". במקביל הגיע עמוד האש להאיר לבני ישראל את הדרך: "וַיָּבֹא בֵּין ׀ מַחֲנֵה מִצְרַיִם וּבֵין מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיְהִי הֶעָנָן וְהַחֹשֶׁךְ וַיָּאֶר אֶת־הַלָּיְלָה וְלֹא־קָרַב זֶה אֶל־זֶה כָּל־הַלָּיְלָה׃".
משה פעל כפי שהקב"ה הורה לו: "וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת־יָדוֹ עַל־הַיָּם וַיּוֹלֶךְ יְהוָה ׀ אֶת־הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל־הַלַּיְלָה וַיָּשֶׂם אֶת־הַיָּם לֶחָרָבָה וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם׃ וַיָּבֹאוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה וְהַמַּיִם לָהֶם חֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם׃". רש"י מציין שבעת קריעת ים סוף, כל המים שבעולם נבקעו לשניים! המצרים נכנסים כמתוכנן לתוך ים סוף: "וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם וַיָּבֹאוּ אַחֲרֵיהֶם כֹּל סוּס פַּרְעֹה רִכְבּוֹ וּפָרָשָׁיו אֶל־תּוֹךְ הַיָּם׃" ובאשמורת הבוקר (=בשליש האחרון של הלילה) הקב"ה החליט להעניש את המצרים באופן הבא: עמוד הענן הרטיב את היבשה עליה נסעו המצרים ועמוד האש הרתיח אותה, כך שפרסות הסוסים השתחררו. הקב"ה יצר מהומה בקרב המצרים: "וַיְהִי בְּאַשְׁמֹרֶת הַבֹּקֶר וַיַּשְׁקֵף יְהוָה אֶל־מַחֲנֵה מִצְרַיִם בְּעַמּוּד אֵשׁ וְעָנָן וַיָּהָם אֵת מַחֲנֵה מִצְרָיִם׃". גלגלי המרכבות התנתקו ונשרפו: "וַיָּסַר אֵת אֹפַן מַרְכְּבֹתָיו" וגם כאן פעלה: מידה כנגד מידה וכשם שנהגו עם בני ישראל בהנהגה כבדה וקשה להם, כך המרכבות של המצרים נגררו בכבדות: "וַיְנַהֲגֵהוּ בִּכְבֵדֻת". המצרים הבינו שהקב"ה נלחם בשביל בני ישראל והחליטו לברוח: "וַיֹּאמֶר מִצְרַיִם אָנוּסָה מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל כִּי יְהוָה נִלְחָם לָהֶם בְּמִצְרָיִם". יש כאן מוסר השכל גדול לכולנו שאם נלך בדרך תורה ומצוות, הקב"ה ילחם בשבילנו ויכניע את כל אויבינו.
לאחר שבני ישראל השלימו את חציית ים סוף, הורה הקב"ה למשה לנטות ידו על ים סוף כדי שיחזור לקדמותו, וכך עשה משה: "וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת־יָדוֹ עַל־הַיָּם וַיָּשָׁב הַיָּם לִפְנוֹת בֹּקֶר לְאֵיתָנוֹ וּמִצְרַיִם נָסִים לִקְרָאתוֹ וַיְנַעֵר יְהוָה אֶת־מִצְרַיִם בְּתוֹךְ הַיָּם׃". מתוך בלבול המצרים רצו אל תוך הים, הקב"ה ניער אותם כמו אדם שמנער סיר, וכך כל צבא מצרים טבע: "וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם וַיְכַסּוּ אֶת־הָרֶכֶב וְאֶת־הַפָּרָשִׁים לְכֹל חֵיל פַּרְעֹה הַבָּאִים אַחֲרֵיהֶם בַּיָּם לֹא־נִשְׁאַר בָּהֶם עַד־אֶחָד׃". המצרים המתים נפלטו אל החוף כדי שבני ישראל לא יחשבו שהמצרים עולים מן הצד השני של הים ומתכוונים להמשיך לרדוף אחריהם: "וַיּוֹשַׁע יְהוָה בַּיּוֹם הַהוּא אֶת־יִשְׂרָאֵל מִיַּד מִצְרָיִם וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת־מִצְרַיִם מֵת עַל־שְׂפַת הַיָּם׃". בני ישראל ראו במו עיניהם את הישועה הגדולה שעשה להם הקב"ה והתחזקו באמונתם בקב"ה ובמשה: "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת־הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת־יְהוָה וַיַּאֲמִינוּ בַּיהוָה וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ׃".
- שירת הים
לאחר מכן לאות תודה והוקרה שרו בני ישראל שיר תודה לקב"ה הידוע בשם שירת הים שחוברה ברוח הקודש:
"אָז יָשִׁיר־מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת־הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַיהוָה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר אָשִׁירָה לַיהוָה כִּי־גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם׃
עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ וַיְהִי־לִי לִישׁוּעָה זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ אֱלֹהֵי אָבִי וַאֲרֹמְמֶנְהוּ׃
יְהוָה אִישׁ מִלְחָמָה יְהוָה שְׁמוֹ׃
מַרְכְּבֹת פַּרְעֹה וְחֵילוֹ יָרָה בַיָּם וּמִבְחַר שָׁלִשָׁיו טֻבְּעוּ בְיַם־סוּף׃
תְּהֹמֹת יְכַסְיֻמוּ יָרְדוּ בִמְצוֹלֹת כְּמוֹ־אָבֶן׃
יְמִינְךָ יְהוָה נֶאְדָּרִי בַּכֹּחַ יְמִינְךָ יְהוָה תִּרְעַץ אוֹיֵב׃
וּבְרֹב גְּאוֹנְךָ תַּהֲרֹס קָמֶיךָ תְּשַׁלַּח חֲרֹנְךָ יֹאכְלֵמוֹ כַּקַּשׁ׃
וּבְרוּחַ אַפֶּיךָ נֶעֶרְמוּ מַיִם נִצְּבוּ כְמוֹ־נֵד נֹזְלִים קָפְאוּ תְהֹמֹת בְּלֶב־יָם׃
אָמַר אוֹיֵב אֶרְדֹּף אַשִּׂיג אֲחַלֵּק שָׁלָל תִּמְלָאֵמוֹ נַפְשִׁי אָרִיק חַרְבִּי תּוֹרִישֵׁמוֹ יָדִי׃
נָשַׁפְתָּ בְרוּחֲךָ כִּסָּמוֹ יָם צָלֲלוּ כַּעוֹפֶרֶת בְּמַיִם אַדִּירִים׃
מִי־כָמֹכָה בָּאֵלִם יְהוָה מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ נוֹרָא תְהִלֹּת עֹשֵׂה פֶלֶא׃
נָטִיתָ יְמִינְךָ תִּבְלָעֵמוֹ אָרֶץ׃
נָחִיתָ בְחַסְדְּךָ עַם־זוּ גָּאָלְתָּ נֵהַלְתָּ בְעָזְּךָ אֶל־נְוֵה קָדְשֶׁךָ׃
שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן חִיל אָחַז יֹשְׁבֵי פְּלָשֶׁת׃
אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם אֵילֵי מוֹאָב יֹאחֲזֵמוֹ רָעַד נָמֹגוּ כֹּל יֹשְׁבֵי כְנָעַן׃
תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד בִּגְדֹל זְרוֹעֲךָ יִדְּמוּ כָּאָבֶן עַד־יַעֲבֹר עַמְּךָ יְהוָה עַד־יַעֲבֹר עַם־זוּ קָנִיתָ׃
תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ יְהוָה מִקְּדָשׁ אֲדֹנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ׃
יְהוָה ׀ יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד׃
כִּי בָא סוּס פַּרְעֹה בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו בַּיָּם וַיָּשֶׁב יְהוָה עֲלֵהֶם אֶת־מֵי הַיָּם וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם׃"
מתי קוראים את שירת הים?
יחיד: בזוהר הקודש נכתב שכל מי שאומר שירת הים בכל יום מתוך כוונה, יזכה לומר אותה גם לעולם הבא ואדם שעושה כך, הקב"ה מוחל לו על כל עוונותיו ומציל אותו מכל צרותיו.
בציבור: את שירת היום קוראים בציבור פעמיים בשנה:
- בשבת בפרשת בשלח – נקראת: שבת שירה
- בשביעי של פסח
- הנס במרה
המצרים נהגו לקשט את סוסיהם בתכשיטים מזהב וכסף ובאבנים טובות. כאשר המצרים וסוסיהם נפלטו לחוף, בני ישראל אספו את התכשיטים. רש"י אומר שגדולה הייתה ביזת הים ומביזת מצרים, ומשה היה צריך לאסוף את בני ישראל בעל כרחם כדי שימשיכו בדרך והם יצאו מים סוף אל עבר מדבר שור שבסיני. הם הלכו שלושה ימים ולא מצאו מים עד שהגיעו למקום שנקרא: מרה שם מצאו אגם עם מים מרים, שלא ניתן לשתות אותם: "וַיָּבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה כִּי מָרִים הֵם עַל־כֵּן קָרָא־שְׁמָהּ מָרָה׃". העם מתלונן בפני משה: "וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַה־נִּשְׁתֶּה׃". משה פונה אל הקב"ה. הם לא ידעו שהקב"ה מנסה אותם: "וְשָׁם נִסָּהוּ׃" האם למרות הקושי הם יפנו אל משה בלשון יפה. הקב"ה מורה למשה להשליך עץ מר למים ועושה נס להמתקת המים: "וַיִּצְעַק אֶל־יְהוָה וַיּוֹרֵהוּ יְהוָה עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל־הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם".
עד כה בני ישראל קיבלו הוראות נקודתיות ליציאת מצרים ולחוקת הפסח. עכשיו קיבלו חוקים נוספים, כמו שבת, פרה אדומה ודינים נוספים: "שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט" ושם הקב"ה הבטיח שמי שישמור תורה ומצוות ינצל מהמחלות שהקב"ה הביא על מצרים: "וַיֹּאמֶר אִם־שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל ׀ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֺתָיו וְשָׁמַרְתָּ כָּל־חֻקָּיו כָּל־הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר־שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא־אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי יְהוָה רֹפְאֶךָ׃".
- פרשת המן
בני ישראל המשיכו ממרה אל עבר אילמה: "וַיָּבֹאוּ אֵילִמָה וְשָׁם שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עֵינֹת מַיִם וְשִׁבְעִים תְּמָרִים וַיַּחֲנוּ־שָׁם עַל־הַמָּיִם׃", שם נחו ולאחר מכן המשיכו במסעם. רש"י מבאר שהיו שם שתים עשרה מעיינות מים כנגד שנים עשר השבטים. כל שבט התיישב ליד מעיין אחד. היו שם שבעים עצי תמר כנגד שבעים זקני ישראל. בני ישראל נסעו מאילים אל מדבר סין והחלו להתלונן על מחסור במזון.
הקב"ה החליט להעמיד את העם בפני ניסיון ובו הוא יוריד עבורם לחם מן השמיים ויבדוק האם הם:
- לא ישאירו ממה שנותר ליום למחרת
- לא ייצאו בשבת לאסוף את המן
נס זה ידוע בשם פרשת המן: "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן־הַשָּׁמָיִם וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר־יוֹם בְּיוֹמוֹ לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם־לֹא׃".
רש"י מסביר כי האוכל שבני ישראל הביאו ממצרים אזל. הם ביקשו ממשה לחם ובקשתם מוצדקת מאחר שהאדם לא יכול להתקיים בלי לחם, לכן הקב"ה הוריד להם מן דרך חיבה בשעת הבוקר כשיש להם זמן להתארגן, כאשר יהיה טל מלמטה וטל מלמעלה כדי לשמור על המן כמו בקופסה. לעומת זאת, הבקשה לבשר איננה מוצדקת מאחר שהיו להם הרבה בהמות. כמו כן, האדם יכול להסתדר בלי בשר, לכן הקב"ה הוריד להם שלו (=בשר) בשעת ערב, שלא נוחה להכנתו: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בְּתֵת יְהוָה לָכֶם בָּעֶרֶב בָּשָׂר לֶאֱכֹל וְלֶחֶם בַּבֹּקֶר לִשְׂבֹּעַ בִּשְׁמֹעַ יְהוָה אֶת־תְּלֻנֹּתֵיכֶם אֲשֶׁר־אַתֶּם מַלִּינִם עָלָיו וְנַחְנוּ מָה לֹא־עָלֵינוּ תְלֻנֹּתֵיכֶם כִּי עַל־יְהוָה׃".
משה ביקש מאהרון שיגיד לבני ישראל להתקרב לענן שבו נמצא הקב"ה כדי שישיב על תלונותיהם. הקב"ה השיב להם שלאור בקשתם, לפנות ערב הם יקבלו בשר ובבוקר הם יקבלו לחם: "וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר׃ שָׁמַעְתִּי אֶת־תְּלוּנֹּת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל דַּבֵּר אֲלֵהֶם לֵאמֹר בֵּין הָעַרְבַּיִם תֹּאכְלוּ בָשָׂר וּבַבֹּקֶר תִּשְׂבְּעוּ־לָחֶם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם׃", ואכן בערב הגיעו עוף הנקרא: שלו: "וַיְהִי בָעֶרֶב וַתַּעַל הַשְּׂלָו וַתְּכַס אֶת־הַמַּחֲנֶה וּבַבֹּקֶר הָיְתָה שִׁכְבַת הַטַּל סָבִיב לַמַּחֲנֶה׃", ובבוקר הופיעה שכבת טל ועליה אותו לחם, שבני ישראל כינו אותו: מן ועל גביו עוד שכבת טל כדי לשמור עליו. לאחר שהפציעה השמש שכבת הטל העליונה נמסה והתגלה אותו לחם: "וַתַּעַל שִׁכְבַת הַטָּל וְהִנֵּה עַל־פְּנֵי הַמִּדְבָּר דַּק מְחֻסְפָּס דַּק כַּכְּפֹר עַל־הָאָרֶץ׃". בני ישראל כינו אותו מן: "וַיִּרְאוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל־אָחִיו מָן הוּא כִּי לֹא יָדְעוּ מַה־הוּא וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם הוּא הַלֶּחֶם אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה לָכֶם לְאָכְלָה׃".
הקב"ה נתן להם מספר הנחיות:
- לאסוף מן המן כמות הנקראת: עומר. רש"י מסביר שהקב"ה עשה נס נוסף והוא שכל אדם שאסף מן והביא לאוהל גילה בסופו של דבר שהכמות זהה לזו שאספו אנשים אחרים! כלומר, לא משנה אם אדם אסף הרבה מן או מעט מן, כולם קיבלו את אותה כמות בדיוק: "וַיָּמֹדּוּ בָעֹמֶר וְלֹא הֶעְדִּיף הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט לֹא הֶחְסִיר אִישׁ לְפִי־אָכְלוֹ לָקָטוּ׃".
- לא להשאיר מן המן למחרת, אחרת יופיעו בו תולעים: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם אִישׁ אַל־יוֹתֵר מִמֶּנּוּ עַד־בֹּקֶר׃ וְלֹא־שָׁמְעוּ אֶל־מֹשֶׁה וַיּוֹתִרוּ אֲנָשִׁים מִמֶּנּוּ עַד־בֹּקֶר וַיָּרֻם תּוֹלָעִים וַיִּבְאַשׁ וַיִּקְצֹף עֲלֵהֶם מֹשֶׁה׃".
- ביום שישי ללקט כרגיל וכאשר הם הגיעו לאוהל הם גילו שיש להם כמות כפולה המספיקה גם לשבת: "וַיְהִי׀ בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לָקְטוּ לֶחֶם מִשְׁנֶה שְׁנֵי הָעֹמֶר לָאֶחָד".
- את המן יש ללקט כל יום מלבד יום שבת: "שֵׁשֶׁת יָמִים תִּלְקְטֻהוּ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לֹא יִהְיֶה־בּוֹ׃". ביום שישי יש להשאיר את מה שנשאר לשבת ולא יופיעו בו תולעים: "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה שַׁבָּתוֹן שַׁבַּת־קֹדֶשׁ לַיהוָה מָחָר אֵת אֲשֶׁר־תֹּאפוּ אֵפוּ וְאֵת אֲשֶׁר־תְּבַשְּׁלוּ בַּשֵּׁלוּ וְאֵת כָּל־הָעֹדֵף הַנִּיחוּ לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד־הַבֹּקֶר׃ וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ עַד־הַבֹּקֶר כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה וְלֹא הִבְאִישׁ וְרִמָּה לֹא־הָיְתָה בּוֹ׃". מי שיצא ללקט בשבת, לא רק שחזר בידיים ריקות, אלא גם הכעיס מאוד את הקב"ה: "וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יָצְאוּ מִן־הָעָם לִלְקֹט וְלֹא מָצָאוּ׃ וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה עַד־אָנָה מֵאַנְתֶּם לִשְׁמֹר מִצְוֺתַי וְתוֹרֹתָי׃ רְאוּ כִּי־יְהוָה נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת עַל־כֵּן הוּא נֹתֵן לָכֶם בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לֶחֶם יוֹמָיִם שְׁבוּ ׀ אִישׁ תַּחְתָּיו אַל־יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי׃". באופן זה מדגיש הקב"ה את החשיבות של שמירת שבת ושאין ברכה בעבודה הנעשית בשבת.
משה ביקש מאהרון עפ"י ציווי הקב"ה לקחת מן בכמות של עומר ולשים בכלי לפני ארון השם כדי שלדורות יראו ויזכרו איך הקב"ה זן את בני ישראל במדבר: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה מְלֹא הָעֹמֶר מִמֶּנּוּ לְמִשְׁמֶרֶת לְדֹרֹתֵיכֶם לְמַעַן ׀ יִרְאוּ אֶת־הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הֶאֱכַלְתִּי אֶתְכֶם בַּמִּדְבָּר בְּהוֹצִיאִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם׃ וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־אַהֲרֹן קַח צִנְצֶנֶת אַחַת וְתֶן־שָׁמָּה מְלֹא־הָעֹמֶר מָן וְהַנַּח אֹתוֹ לִפְנֵי יְהוָה לְמִשְׁמֶרֶת לְדֹרֹתֵיכֶם׃ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה וַיַּנִּיחֵהוּ אַהֲרֹן לִפְנֵי הָעֵדֻת לְמִשְׁמָרֶת׃".
בני ישראל אכלו את המן במשך ארבעים שנה עד שנכנסו לארץ כנען: "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אָכְלוּ אֶת־הַמָּן אַרְבָּעִים שָׁנָה עַד־בֹּאָם אֶל־אֶרֶץ נוֹשָׁבֶת אֶת־הַמָּן אָכְלוּ עַד־בֹּאָם אֶל־קְצֵה אֶרֶץ כְּנָעַן׃".
- הנס ברפידים
בני ישראל המשיכו במסעם ממדבר סין עד לרפידים ואזלו להם המים: "וַיִּסְעוּ כָּל־עֲדַת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל מִמִּדְבַּר־סִין לְמַסְעֵיהֶם עַל־פִּי יְהוָה וַיַּחֲנוּ בִּרְפִידִים וְאֵין מַיִם לִשְׁתֹּת הָעָם׃". הם התלוננו בפני משה: "וַיָּרֶב הָעָם עִם־מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ תְּנוּ־לָנוּ מַיִם וְנִשְׁתֶּה וַיֹּאמֶר לָהֶם מֹשֶׁה מַה־תְּרִיבוּן עִמָּדִי מַה־תְּנַסּוּן אֶת־יְהוָה׃" שפנה אל הקב"ה: "וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל־יְהוָה לֵאמֹר מָה אֶעֱשֶׂה לָעָם הַזֶּה עוֹד מְעַט וּסְקָלֻנִי׃". הקב"ה אמר למשה לקחת אנשים מזקני ישראל אל אחד הסלעים שבהר סיני, שם הקב"ה יעשה לו נס: משה יכה עם המטה בסלע וייצאו ממנו מים: "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה עֲבֹר לִפְנֵי הָעָם וְקַח אִתְּךָ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וּמַטְּךָ אֲשֶׁר הִכִּיתָ בּוֹ אֶת־הַיְאֹר קַח בְּיָדְךָ וְהָלָכְתָּ׃ הִנְנִי עֹמֵד לְפָנֶיךָ שָּׁם ׀ עַל־הַצּוּר בְּחֹרֵב וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם וְשָׁתָה הָעָם וַיַּעַשׂ כֵּן מֹשֶׁה לְעֵינֵי זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל׃". משה קרה למקום: מסה ומריבה על שום שהעם רב עם משה וניסה את הקב"ה: "וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם מַסָּה וּמְרִיבָה עַל־רִיב ׀ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל נַסֹּתָם אֶת־יְהוָה לֵאמֹר הֲיֵשׁ יְהוָה בְּקִרְבֵּנוּ אִם־אָיִן׃".
- נס ניצחון המלחמה בעמלק
עם עמלק הגיע להילחם בישראל ברפידים: "וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם־יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם׃". משה ביקש מיהושוע לבחור אנשים יראי שמיים כדי להילחם בעמלק. משה, אהרון וחור (שהיה הבן של מרים וכלב) עלו לגבעה. כאשר משה הרים ידיים – בני ישראל גברו על עמלק, וכאשר משה הוריד ידיים – עמלק גברו על בני ישראל: "וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק׃". לכן משה ישב ואהרון וחור תמכו כל אחד ביד אחת של משה, שהתפלל לניצחון בני ישראל. העמלקים עשו חישוב לפי הכוכבים מתי המזל יעמוד לצידם. הקב"ה עשה נס והעמיד את השמש כך שהתערבבו להם השעות: "וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים וַיִּקְחוּ־אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה עַד־בֹּא הַשָּׁמֶשׁ׃". על פי מצוות הקב"ה יהושוע החליש את עמלק. לאחר מכן הקב"ה הורה לכתוב על כך בתורה ולציין שהקב"ה מתכוון למחות את זכר עמלק: "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ כִּי־מָחֹה אֶמְחֶה אֶת־זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם׃". משה הקים מזבח לקב"ה לכבוד הנס שהתרחש: "וַיִּבֶן מֹשֶׁה מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יְהוָה ׀ נִסִּי׃ וַיֹּאמֶר כִּי־יָד עַל־כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לַיהוָה בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר׃".
מהם המסרים בפרשה?
- ויקח משה את עצמות יוסף עמו. חז"ל אומרים על משה את הפסוק "וחכם לב ייקח מצות, "שכולם עסקו בכסף ובזהב ומשה התעסק עם עצמות יוסף. חז"ל אומרים: שאין מלוים לו לאדם אחר מותו לא כסף ולא זהב, רק תורה ומעשים טובים, וזה שאמר וייקח עצמות יוסף "עמו"כי למעלה לוקחים רק מצוות (כלי יקר).
- הקב"ה מוריד לבני ישראל מזון שנקרא מן. מי שצדיק מקבל את המן קרוב מאוד לאוהל שלו. מי שבינוני יוצא לחפש את המן קצת יותר רחוק, ומי שרשע צריך לצאת רחוק יותר ולהתאמץ יותר. אף על פי כן, הקב"ה זן ומפרנס את כולם. מתוך כך בני ישראל רואים את דרגת הצדיקות של כל אדם.
- הקב"ה מאפשר לכל אדם לקבל בדיוק את מה שהוא צריך, לא פחות ולא יותר: "לִקְטוּ מִמֶּנּוּ אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ". ההנחיה היא שכל אחד ייקח את מה שהוא צריך מבלי לשמור מזון למחר: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם אִישׁ אַל יוֹתֵר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר" למי שהיה עקשן ולא הקשיב למשה, הבאיש לו המזון: "וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה וַיּוֹתִרוּ אֲנָשִׁים מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וַיָּרֻם תּוֹלָעִים וַיִּבְאַשׁ". ביום שישי הקב"ה נתן לבני ישראל מנה כפולה: אחת ליום שישי ואחת ליום שבת: "וַיְהִי ׀ בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לָקְטוּ לֶחֶם מִשְׁנֶה שְׁנֵי הָעֹמֶר לָאֶחָד". מכאן אנו למדים שביום שישי עורכים את הקידוש על שתי חלות (לחם משנה).
- הקב"ה נתן לבני ישראל מתנה ושמה שבת: "רְאוּ כִּי־יְהוָה נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת עַל־כֵּן הוּא נֹתֵן לָכֶם בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לֶחֶם יוֹמָיִם שְׁבוּ ׀ אִישׁ תַּחְתָּיו אַל־יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי׃".
- למעשה, הקב"ה עשה לבני ישראל "בית ספר" בנושא אמונה ובטחון בקב"ה. הקב"ה נתן לעם ישראל כל יום לחם מן השמיים – פרנסה מן השמיים, והורה להם לא להשאיר כלום למחרת, ללכת לישון עם מקרר ריק. מה יהיה מחר? מאין יהיה לנו אוכל ? מה נאכיל את הילדים? הקב"ה אומר: תסמכו עליי, אני אדאג לכם. הקב"ה זן ומפרנס הכל. מכאן למדים שביום שבת לא עובדים "כי היא מקור הברכה". מי שעובד בשבת, יפסיד את הכסף שהרוויח בדרכים שונות: תיקון רכב, חו"ח רופאים, תיקונים בבית וכו'. לקב"ה לא חסרות דרכים להוציא מהאדם כסף.
- אותו הדבר, נכון גם להיום: הפרנסה מגיעה מהקב"ה. היא לא מגיעה מהתארים שלנו, לא מהעבודה שלנו, לא מהקשרים שלנו. זוהי אחיזת עיניים בלבד. הקב"ה דואג לאדם ונותן לו את הכישורים ופותח לו את הדלתות לפרנסה. כבר ראינו אנשים משכילים מובטלים וראינו אנשים שבקושי סיימו בית ספר עושים מיליונים. מפתח הפרנסה נמצא בידיים של הקב"ה. כפי שנאמר: הכל בידי שמיים – חוץ מיראת שמיים. לנו נותרה הבחירה האם להאמין בקב"ה או חס וחלילה לא להאמין. שאר הדברים נקצבו לאדם מראש השנה לראש השנה.
מתוך פרשת בשלח נלקחה סגולה לפרנסה. כתוב בספרים שכל מי שיאמר את פרשת המן בכל יום, לא תחסר לו פרנסה. ניתן לומר אותה גם בשבת, אך ללא התפילות על הפרנסה. מתחילים ב"יהי רצון". לאחר מכן קוראים את פרשת המן ומסיימים בתפילה על הפרנסה.
- פרשת המן
יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְהוָה אֱלהֵינוּ וֵאלהֵי אֲבוֹתֵינוּ שֶׁתַּזְמִין פַּרְנָסָה לְכָל עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל וּפַרְנָסָתִי וּפַרְנָסַת אַנְשֵׁי בֵיתִי בִּכְלָלָם. בְּנַחַת וְלא בְּצַעַר בְּכָבוֹד וְלא בְּבִזּוּי בְּהֶתֵּר וְלא בְּאִסּוּר כְּדֵי שֶׁנּוּכַל לַעֲבוֹד עֲבוֹדָתֶךָ וְלִלְמוֹד תּוֹרָתֶךָ כְּמוֹ שֶׁזַנְתָּ לַאֲבוֹתֵינוּ מָן בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ צִיָּה וַעֲרָבָה:
"וַיאמֶר יְהוָה אֶל משֶׁה הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ לְמַעַן אֲנַסֶּנוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם לא:
וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר יָבִיאוּ וְהָיָה מִשְׁנֶה עַל אֲשֶׁר יִלְקְטוּ יוֹם יוֹם:
וַיּאמֶר משֶׁה וְאַהֲרן אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עֶרֶב וִידַעְתֶּם כִּי יְהוָה הוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: וּבקֶר וּרְאִיתֶם אֶת כְּבוֹד יְהוָה בְּשָׁמְעוֹ אֵת תְּלֻנתֵיכֶם עַל יְהוָה וְנַחְנוּ מָה כִּי תַלִינוּ עָלֵינוּ:
וַיאמֶר משֶׁה בְּתֵת יְהוָה לָכֶם בָּעֶרֶב בָּשָׂר לֶאֱכל וְלֶחֶם בַּבּקֶר לִשְׂבּעַ בִּשְׁמעַ יְהוָה אֶת תְּלֻנּתֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם מַלִינִם עָלָיו וְנַחְנוּ מָה לא עָלֵינוּ תְלֻנּתֵיכֶם כִּי עַל יְהוָה:
וַיּאמֶר משֶׁה אֶל אַהֲרן אֱמר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל קִרְבוּ לִפְנֵי יְהוָה כִּי שָׁמַע אֶת תְּלֻנּתֵיכֶם: וַיְהִי כְּדַבֵּר אַהֲרן אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִפְנוּ אֶל הַמִּדְבָּר וְהִנֵּה כְּבוֹד יְהוָה נִרְאָה בֶּעָנָן:
וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל משֶׁה לֵאמר: שָׁמַעְתִּי אֶת תְּלוּנּת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל דַּבֵּר אֲלֵהֶם לֵאמר בֵּין הָעַרְבַּיִם תּאכְלוּ בָשָׂר וּבַבּקֶר תִּשְׂבְּעוּ לָחֶם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלהֵיכֶם:
וַיְהִי בָעֶרֶב וַתַּעַל הַשְּׂלָו וַתְּכַס אֶת הַמַּחֲנֶה וּבַבּקֶר הָיְתָה שִׁכְבַת הַטָּל סָבִיב לַמַּחֲנֶה: וַתַּעַל שִׁכְבַת הַטָּל וְהִנֵה עַל פְּנֵי הַמִּדְבָּר דַּק מְחֻסְפָּס דַּק כַּכְּפר עַל הָאָרֶץ:
וַיִּרְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו מָן הוּא כִּי לא יָדְעוּ מַה הוּא וַיּאמֶר משֶׁה אֲלֵיהֶם הוּא הַלֶּחֶם אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה לָכֶם לְאָכְלָה: זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָה יְהוָה לִקְטוּ מִמֶּנוּ אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ עוֹמֶר לַגֻּלְגּלֶת מִסְפַּר נַפְשׁתֵיכֶם אִישׁ לַאֲשֶׁר בְּאָהֳלוֹ תִּקָּחוּ:
וַיַּעֲשׁוּ כֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּלְקְטוּ הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט: וַיָּמדוּ בָעמֶר וְלא הֶעְדִּיף הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט לא הֶחֱסִיר אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ לָקָטוּ: וַיּאמֶר משֶׁה אֲלֵהֶם אִישׁ אַל יוֹתֵר מִמֶּנּוּ עַד בּקֶר:
וְלא שָׁמְעוּ אֶל משֶׁה וַיּוֹתִרוּ אֲנָשִׁים מִמֶּנּוּ עַד בּקֶר וַיָּרֻם תּוֹלָעִים וַיִּבְאַשׁ וַיִּקְצף עֲלֵהֶם משֶׁה:
וַיִלְקְטוּ אתוֹ בַּבּקֶר בַּבּקֶר אִישׁ כְּפִי אָכְלוֹ וְחַם הַשֶּׁמֶשׁ וְנָמָס:
וַיְהִי בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לָקְטוּ לֶחֶם מִשְׁנֶה שְׁנֵי הָעמֶר לָאֶחָד וַיָּבאוּ כָּל נְשִׂיאֵי הָעֵדָה וַיַגִּידוּ לְמשֶׁה: וַיּאמֶר אֲלֵהֶם הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה שַׁבָּתוֹן שַׁבַּת קדֶשׁ לַיהוָה מָחָר אֵת אֲשֶׁר תּאפוּ אֵפוּ וְאֵת אֲשֶׁר תְּבַשְּׁלוּ בַּשֵּׁלוּ וְאֵת כָּל הָעדֵף הַנִיחוּ לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד הַבּקֶר: וַיַּנִיחוּ אתוֹ עַד הַבּקֶר כַּאֲשֶׁר צִוָּה משֶׁה וְלא הִבְאִישׁ וְרִמָּה לא הָיְתָה בּוֹ: וַיּאמֶר משֶׁה אִכְלֻהוּ הַיּוֹם כִּי שַׁבָּת הַיוֹם לַיהוָה הַיּוֹם לא תִמְצָאֻהוּ בַּשָׂדֶה: שֵׁשֶׁת יָמִים תִּלְקְטֻהוּ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לא יִהְיֶה בּוֹ:
וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יָצְאוּ מִן הָעָם לִלְקט וְלא מָצָאוּ: וַיּאמֶר יְהוָה אֶל משֶׁה עַד אָנָה מֵאַנְתֶּם לִשְׁמר מִצְוֹתַי וְתוֹרתָי: רְאוּ כִּי יְהוָה נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת עַל כֵּן הוּא נתֵן לָכֶם בַּיּוֹם הַשִּׁשִׁי לֶחֶם יוֹמָיִם שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי: וַיִשְׁבְּתוּ הָעָם בַּיוֹם הַשְׁבִיעִי:
וַיִּקְרְאוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל אֶת שְׁמוֹ מָן וְהוּא כְּזֶרַע גַּד לָבָן וְטַעְמוֹ כְּצַפִּיחִית בִּדְבָשׁ: וַיּאמֶר משֶׁה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה מְלא הָעמֶר מִמֶּנּוּ לְמִשְׁמֶרֶת לְדרתֵיכֶם לְמַעַן יִרְאוּ אֶת הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הֶאֱכַלְתִּי אֶתְכֶם בַּמִּדְבָּר בְּהוֹצִיאִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:
וַיּאמֶר משֶׁה אֶל אַהֲרן קַח צִנְצֶנֶת אַחַת וְתֶן שָׁמָּה מְלא הָעמֶר מָן וְהַנַּח אתוֹ לִפְנֵי יְהוָה לְמִשְׁמֶרֶת לְדרתֵיכֶם: כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶל משֶׁה וַיַנִּיחֵהוּ אַהֲרן לִפְנֵי הָעֵדֻת לְמִשְׁמָרֶת:
וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אָכְלוּ אֶת הַמָּן אַרְבָּעִים שָׁנָה עַד בּאָם אֶל אֶרֶץ נוֹשָׁבֶת אֶת הַמָּן אָכְלוּ עַד בּאָם אֶל קְצֵה אֶרֶץ כְּנָעַן: וְהָעמֶר עֲשִׂרִית הָאֵיפָה הוּא:".
- תפילה על הפרנסה
אַתָּה הוּא יְהוָה לְבַדֶּךָ אַתָּה עָשִׂיתָ אֶת הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם הָאָרֶץ וְכָל אֲשֶׁר עָלֶיהָ הַיַּמִים וְכָל אֲשֶׁר בָּהֶם וְאַתָּה מְחַיֶּה אֶת כֻּלָּם וְאַתָּה הוּא שֶׁעָשִׂיתָ נִסִּים וְנִפְלָאוֹת גְּדוֹלוֹת תָּמִיד עִם אֲבוֹתֵינוּ גַּם בַּמִּדְבָּר הִמְטַרְתָּ לָהֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמַיִם וּמִצּוּר הַחַלָּמִישׁ הוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם וְגַם נָתַתָּ לָהֶם כָּל צָרְכֵיהֶם שִׂמְלוֹתָם לא בָלְתָה מֵעֲלֵיהֶם כֵּן בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים וּבַחֲסָדֶיךָ הָעֲצוּמִים תְּזוּנֵנוּ וּתְפַרְנְסֵנוּ וּתְכַלְכְּלֵנוּ וְתַסְפִּיק לָנוּ כָּל צָרְכֵנוּ וְצָרְכֵי עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל הַמְרוּבִּים בְּמִלּוּי וּבְרֶוַח בְּלִי טרַח וְעָמָל גָּדוֹל מִתַּחַת יָדְךָ הַנְּקִיָּה וְלא מִתַּחַת יְדֵי בָשָׂר וָדָם:
יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְהוָה אֱלהַי וֵאלהֵי אֲבוֹתַי שֶׁתָּכִין לִי וּלְאַנְשֵׁי בֵיתִי כָּל מַחֲסוֹרֵנוּ וְתַזְמִין לָנוּ כָּל צָרְכֵנוּ לְכָל יוֹם וָיּוֹם מֵחַיֵּינוּ דֵי מַחֲסוֹרֵנוּ וּלְכָל שָׁעָה וְשָׁעָה מִשָּׁעוֹתֵינוּ דֵי סִפּוּקֵנוּ וּלְכָל עֶצֶם מֵעֲצָמֵינוּ דֵי מִחְיָתֵנוּ מִיָּדְךָ הַטוֹבָה וְהָרְחָבָה וְלא כְּמִעוּט מִפְעָלֵינוּ וְקוֹצֶר חֲסָדֵינוּ וּמִזְעֵיר גְּמוּלוֹתֵינוּ וְיִהְיוּ מְזוֹנוֹתַי וּמְזוֹנוֹת אַנְשֵׁי בֵיתִי וְזַרְעִי וְזֶרַע זַרְעִי מְסוּרִים בְּיָדְךָ וְלא בְּיַד בָּשָׂר וָדָם:
(נוסח התפילה נלקח מתוך אתר הידברות)
כי לקח טוב נתתי לכם, תורתי אל תעזובו:
עץ חיים היא למחזיקים בה, ותומכיה מאושר
דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום
אורך ימים בימינה, בשמאלה עושר וכבוד
טעמו וראו כי טוב ה'
בכתיבה התבססתי על שיעור מאת כבוד הרב יוסף מזרחי שליט"א
הוספת תגובה