עמוד הבית » "תכונות של חריצות והתמדה, שתי תכונות שבלעדיהן לא ייכתב ספר לעולם" הכירו את הסופר דורון שנער

"תכונות של חריצות והתמדה, שתי תכונות שבלעדיהן לא ייכתב ספר לעולם" הכירו את הסופר דורון שנער

דורון-שנער-סופר, צילום: באדיבות דורון שנער
אנו בפיתחו של שבוע הספר, ישבנו עם הסופר דורון שנער לשיחה על השראה ועל מצב הספרים בישראל

תספר לי קצת על עצמך ככל שתרצה לפרט: השכלה, ממצב משפחתי, מתי אתה כותב בעצם, באיזו הזדמנות גילית שאתה מאוד אוהב לכתוב וכו?

 ביוני הקרוב (14 ביוני והלאה) שוב מתקיים שבוע הספר, וזו הזדמנות להקדיש זמן להשיב על שאלונים בכל פורום ובכל פלטפורמה, במטרה לשוב ולעורר עניין בספרים. בכלל וכמובן בשלי. רק בספרים, כי ממש אין לי רצון לעורר עניין כלשהו בי עצמי.

בשבוע הספר הקודם, יוני  2022, עמדתי בדוכן של הוצאת רימונים בכוונה לחתום על ספר הנוער "תעלומה במרתף בית הספר." כפי שצפיתי, חתמתי על שני עותקים, ואחד מהם עבור הבן של המוכרת בדוכן. הספר היה עדיין 'טרי' בשוק, ואני לא חושב שמישהו ידע שכתבתי ספר לנוער, ומי שידע די הופתע. מאוחר יותר הספר החל להימכר בכמויות נאות – יחסית לשוק באופן כללי- ואני מקבל מדי פעם תגובות חמות ותמימות ומפרגנות מהצעירים ומהצעירות שקראו את הספר, ואהבו את תמר ואת נועם ואת החברים שלהם לכיתה ה'.

בשנת 2016 עמדתי בדוכן של שבוע הספר עם יציאתו לאור של ספר הביכורים שלי חלונות נמוכים. לא התחלתי לכתוב בשנת 2016, אבל שנה לפני כן החלטתי שהגיע הזמן לצמצם עיסוקים עסקיים ולשבת לכתוב, אחרת זה לא יקרה לעולם. כתבתי לא מעט כשהייתי צעיר יותר, בעבר הרחוק מאד היה לי טור באחד המוספים של עיתוני השבת, עיתון שכבר לא קיים, אבל החיים לקחו אותי למקומות אחרים. ברגע שהתחלתי, אני מקפיד להתמיד עם זה. אולי עד השינוי הבא בחיים.

משום שהיינו בענייני שבוע הספר, אז בשנת 2016 יצא לאור 'חלונות נמוכים' והגעתי בהתלהבות לערב חתימות בדוכן של שבוע הספר. היה זה בדוכן של כנרת, זמורה, ההוצאה לאור בה יצאו בהמשך רוב ספרי הפרוזה למבוגרים שלי. האירוע היה מעט מאכזב, לא רבים הגיעו לבקש חתימה. אחר כך התברר לי שזה גורלם של רוב הסופרים בראשית דרכם. הגיעו כמה קוראים שרכשו וביקשו חתימה, אבל בעיקר נהניתי מהחברה הנעימה של אנשי ההוצאה והאספרסו שהכינו בזמן שעמדתי בדוכן די מחוסר תעסוקה.

צילום: pexels

השנה לא אגיע לדוכנים לחתום על 'שולמית מאושרת', אבל למי שכותב.ת לי אני מקפיד להשיב תשובה.

רקע אישי

רקע אישי מעניין תמיד קוראים וקוראות מבוגרים יותר. את הקוראים הצעירים פחות מעניין שיש לי תואר במשפטים מאוניברסיטת תל אביב, שאני נשוי, אב לשתי בנות וסבא טרי לשתי נכדות קטנטנות. פחות, או בכלל לא, מעניין אותם שניהלתי משרד עורכי דין, ישבתי בדירקטוריונים ויזמתי עסקים בחו"ל, ועכשיו אני מקדיש את רוב הזמן שלי לכתיבה. אולי בעצם כן יעניין קורא צעיר לדעת איך אני כאבא או כסבא, אבל לא ההיבט העיסוקי. אולי. עד היום לא קיבלתי שאלות כאלה מהנערים ונערות שקראו את ספר הנוער (הראשון ובינתיים היחיד) שכתבתי, הם בעיקר מגיבים לעניין: אהבו, מה אהבו. הם מגיבים בטבעיות ובכנות.

קוראת בת 10 כתבה לי (דרך האתר שלי) שהיא "נורא אהבה את הספר וממש מחכה להמשך שלו" ואני מוחמא ויודע שהיא כתבה לי כך משום שקראה ונהנתה הנאה כנה מהספר, וזו הייתה אחת המטרות הצדדיות של כתיבת ספר לנוער, לזכות בחיבה הכנה של קוראים שאינם מושפעים משטויות. אני לא יודע למה זה מעניין קורא מבוגר, אולי הצורך להשוות: אם הוא, אז אולי גם אני יכולה לכתוב ספר? אולי. יצר המציצנות הוא בסך הכול דבר טבעי, אני מקבל אותו בהבנה אבל משתף פעולה באופן חלקי בלבד.

 מה היו הצעדים הראשונים לכתיבת הספר שלומית מאושרת? הבנתי שהייתה השראה מסיפור אמיתי, תוכל להרחיב?

 הדמויות הנשיות

הדמויות הראשיות והמובילות ב'שולמית מאושרת' הן דמויות נשיות. נשאלתי כבר כיצד זה גבר כותב דמויות ראשיות שהן נשים, ואין לי תשובה שיכולה להוות מתכון לכתיבה. הכתיבה היא כמו כל כתיבה של דמות בסיפור שהוא לא ממואר. גם בממואר יש תמיד עיוות של המציאות, הרי הכותב עצמו לא בהכרח רואה את עצמו כמו שהסביבה רואה אותו. אבל יש דבר שאני מבין אחרי כמה ספרים, דמויות נשיות הן תמיד יותר מורכבות, כי נשים הן מורכבות יותר. האם אני קולט את המורכבות הזו? לקוראות התשובה. אני חי בבית שהרוב המוחלט בו הן נשים, כלומר כולן חוץ ממני, אז קצת תובנות הצלחתי כנראה לאגור עם השנים.

מה היא השראה

השראה היא מילה שיש לה משמעויות אין סופיות. נכון שישנה דמות שהכרתי, בחורה מסוימת, שסיפור החיים שלה דומה במידת מה לחלק מסוים בספר עצמו, זה שמספר על שולמית הילדה. החלק העצוב, החלק בחיים שממנו היא מנסה להתרחק, שאיננו מאושר בשום היבט שהוא. אבל (וזה אבל לא קטן) אין בזה דבר יוצא דופן. בכל דמות ובכל ספר, תמיד יש גלעין של היכרות עם סיפור או חלקיק סיפור של אדם אמיתי, אולי דבר שארע בחיים שלי עצמי- אבל מתוך המקרה שבמציאות, אני מושך חוט ארוך מאד, שמתפתל לכיוונים שבינם לבין ההשראה המקורית אין דבר או חצי דבר.

שולמית היא, לטעמי, דמות מורכבת שאפילו אני למדתי להכיר רק תוך כדי כתיבה. בהווה שלה, שזו תחילת הספר, היא מאושרת, כלומר, באופן בו היא מבינה אושר. היא נשואה, היא אמא, היא בהריון, בעלה בחור טוב, היא חיה בהרמוניה עם החותנת. היא הדחיקה את העבר שלה. בהמשך העבר פוגש אותה, ואנחנו מבינים עד כמה החיים היו מורכבים, וככל שהעבר נפרש והיא מבינה אותו יותר, היא יכולה לשוב אל הווה שלה, אולי אפילו מאושרת יותר.

זהו. מעבר לזה אלו ספויילרים רציניים.

תהליך הכתיבה

תמיד הכתיבה שלי מתחילה מבניית סיפור בראש. בהגזמה מסוימת אגיד שאם אשתי רואה אותי יושב על הספה ובוהֵה בטלוויזיה כשהיא כבויה, היא מבינה שלא קרה לי כלום, זה רק בגלל שאני מהרהר בסיפור חדש. אחר כך, כשמסתיים ההרהור, אני כותב לעצמי ראשי פרקים, ולאחר מכן, מיד או אחר כך, מתיישב לכתוב. וכמובן שכל התוכניות וראשי הפרקים והסיפור שכתבתי בראש, עוברים שינוי תוך כדי הכתיבה, ברוב הפעמים אני אפילו מפתיע את עצמי.

 הרחב מעט על הדמויות בספר, כל אחת מהן – איפה הן פוגשות אותך בחיים שלך?

הדמות הראשית בספר 'שולמית מאושרת' היא כמובן שולמית, היא כילדה, כנערה, כאישה, כאמא. לצידה, או מאחוריה או לפניה ישנה האם, נורה, גם היא דמות ראשית בספר. ישנו הבעל והאח והחותנת והאבא, ועוד, הדמויות האלה נמצאות בישורת השנייה, אך לכל אחת תפקיד בקידום העלילה או בהבנה של התהליכים ששולמית עוברת, או עברה, עד שהגיעה למצב שבו היא יכולה לומר לעצמה שהיא מאושרת, או מה גורם לה אושר, כמובן על פי ההגדרה שהיא מגדירה לעצמה את האושר.

זה המקום העיקרי בו הדמות פוגשת אותי, דורון שנער, כנציג של הדמות בעולם האמיתי, בחיים שלי: ההרהור וההתלבטת מה הוא אושר ומתי אני חש שאני מאושר. וזה עניין שאני מאמין בו: אין באמת הגדרה אחת או הגדרה נכונה של הדבר הזה, החמקמק והמוזר שנקרא אושר. שולמית מגלה את האושר שלה, תקראו את הספר ותדעו מה הוא.

 איזה אישיות צריך כדי להיות כדי לכתוב ספר שיוצא לאור ומגיע לעיניים וללב של אנשים? 

 כיצד לקלוע לטעם הקוראים

 קשה לדעת מה יגיע ללב של אנשים, ולאמיתו של דבר כל כתיבה יש לה סיכוי שווה להגיע לליבם של קוראים וקוראות מסוימים, אם הן או הם יגיעו אל הספר עצמו, ולהחמיץ ליבם של אחרים. אני מקבל לפעמים תגובות מנוגדות באופן קיצון מקוראות (בעיקר קוראות, אם כי חלונות נמוכים ומה חייל מבקש זכו לתגובות לא מעטות מקוראים מהמין השני) לגבי ספר מסוים, או חלקו, או דמות שמופיעה בו.

לגבי השאלה איך בכלל להגיע לקהל, זו שאלה שאין לי תשובה מוחלטת לגביה. כמובן שספרים קלילים, מותחים, רומנטיים יגיעו ליותר קוראים, אבל ברור שסופר, גם אני, לא יתיישב ויגיד לעצמו שכעת הוא ישב ויכתוב רב מכר, ספר שכולם יתפעלו ממנו, ספר שייכתב במיוחד על מנת לזכות בפרס, וכו'. אפשר לרצות, לשאוף, לחלום אם זה חשוב למישהו עד כדי כך, אבל זה לא אפשרי. לעיתים ההצלחה תלויה במזל, לעיתים היא מתמהמהת ומגיעה באיחור, וכמובן חשובה הפעילות שסופר או סופרת מוכנים לעשות בשיווק וקידום ספרים, דבר שהוא הכרחי בימינו אלו ובמצב השוק של היום, אבל לא כל אחד יודע או מסוגל לעבוד בזה.

צילום: pexels

תהליך ההוצאה לאור

על מנת שספר יצא לאור, צריך קודם כל לכתוב אותו. נשמע ברור מאליו אבל כבר נתקלתי בלא מעט שסיפרו לי שהם כבר שנים עובדים על ספר… לאחר מכן הדרכים רבות ומגוונות. היום כל אחד יכול להוציא לאור ספר, יש מימון המונים, יש פלטפורמות שמוציאות לאור כל דבר שמאחוריו יש צ'ק, אבל ברור שמי שמכבד את עצמו ואת העבודה שלו, לא יעז לצאת לאור ללא עבודה וליווי מקצועי של עריכה והגהה ועיצוב וכו'. זה קיים ברוב ההוצאות הממוסדות, גדולות וגם קטנות,  ועל פי ההתרשמות שלי, לא מעט סופרות וסופרים שמוציאות.ים ספרים במימון עצמי או בסיוע קרנות, מקפידות הקפדה ייתרה להוציא מתחת ליד מוצר מקצועי לעילא ולעילא גם כשאין מאחורי זה הוצאה לאור ממוסדת, קטנה או גדולה. וזה טוב וזה מצוין.

אגב, הרבה סכנות מהסוג המעשי והכלכלי אורבות לסופר בראשית דרכו, שרלטנים למיניהם, גם הוצאות ממוסדות שמחתימות על חוזים קשים. למי שזקוק, כתבתי כמה עצות באתר שלי www.shinar.co.il ואלו עצות בחינם, ששוות מה ששוות.

ואיזו אישיות צריך כדי להיות סופר?

להיות סופר, כישרון כתיבה ויכולת המצאה ויצירתיות אי אפשר ללמוד, לדעתי, אבל ברור שאפשר לפתח, ועדיף מגיל אפס. יש שחולקים עלי. תכונות של חריצות והתמדה, שתי תכונות שבלעדיהן לא ייכתב ספר לעולם, אי אפשר ללמוד אבל אפשר לפתח. אפשר גם לפתח כישורים, בתנאי שמלכתחילה קיים בך ניצן שלהם. אפשר לפתח כישורים של הקפדה ואסתטיקה, אפשר ללמוד היבטים שונים של עריכה וכתיבה, וכמו שאמרתי, חייבים להיות חרוצים ועם משעת עצמית גבוהה, כי, מניסיוני, אם לא מתיישבים וכותבים באופן קבוע ובהתמדה, כל יום, אז הרצון לכתוב הופך לרצון לא לכתוב.

אחת העצות שקראתי אצל סופר ידוע היא שהוא מתיישב כל יום וכותב מינימום 1000 מילים, גם אם למוחרת הוא מוחק אותן, עדיין. כל יום 1000 מילים. אני מנסה ליישם.

 איזו עצה יש לך לתת לאנשים היום בעידן הטכנולוגי, שכבר פחות קוראים ספר? 

 לקרוא.

 תקראו. גם אם אתם לא קוראים, תקנו ספרים. אם לא המון, לפחות ספר אחד מהספרים שלי…

וברצינות – בעצם גם הנ"ל היה ברצינות- תפזרו ספרים בכל הבית, אחרת גם הילדים שלכם לא ייקראו. לי קשה לדמיין חיים ללא קריאה בספרים. אבל גם אם אתם הורים שלא קוראים, בכל זאת תקנו לילדים שלכם ספרים, תשלחו אותם לספרייה, תשבו איתם, תקריאו להם. אחת ההנאות הגדולות שיש להורה היא לראות את הריכוז של ילד בספר, ואין לי שום בעיה עם טכנולוגיה, גם אני מבלה שעות עם העיניים במסך. הנה, גם כשאני מכין את התשובות האלה, אני מדפיס על מקלדת ולא כותב בעיפרון.

כמובן שאפשר היום לקרוא ספרים בדיגיטלי, למצוא ספרים שהועלו בתלת מימד, אפשר היום להאזין לספרים קוליים… הנה, הטכנולוגיה יכולה לבוא לטובת עידוד הקריאה.

 מה אתה מתכנן לשנה הקרובה?

אני מקווה שעוד השנה, 2023, יצא לאור ספר פרוזה, רומן, למבוגרים וגם ספר המשך לספר הנוער. תלוי בלוח זמנים של ההוצאות ובעורכות הטובות שלי. אם לא 2023 אז תחילת 2024. אני גם מתכונן ברצינות לקרוא בעצמי חלק מהערמה שממתינה לי ליד המיטה או באיי-פד. מכיוון שהשאלה נוגעת לכתיבה לא אלאה אתכם בתוכניות אחרות שלי, סיציליה מחכה לי, הזמנה לקיימברידג',…. סליחה, הרי הבטחתי…

מה ההבדל בין לכתוב ספר לנוער צעיר ובין לכתוב פרוזה למבוגרים?

מעבר לעניינים הטכניים (גודל הפונט, איורים, עיצוב הכריכה), ההבדל העיקרי  והמהותי הוא (אצלי ולטעמי, אני לא יכול לדבר בשם אחרים) שכאשר אני כותב למבוגרים אני לא רואה, ולא כותב, 'עבור' קוראת אידיאלית כלשהי, אלא כותב לקורא שהוא אני. אני כותב את מה שאני רוצה לקרוא, ומקווה שיהיו עוד שירצו לקרוא אותי, ובכתיבה לנוער, בוודאי לנוער צעיר, אני כן רואה מול העיניים את הקורא הצעיר וחושב עליו.

מה הוא יכול לעכל, איך לא לחבל במעטפת התמימות המסוימת שעדיין קיימת בגיל הזה, ובכלל, אני כותב ומקווה שהקורא.ת הצעיר.ה תחייך, ותהיה במתח, ותזדהה עם הדמויות, או לפחות עם אחת מהן. בשני המקרים יש בכתיבה מטרה אחת עיקרית, לא לשעמם.

כך או כך, יאהבו או ישנאו, אבל אסור לשעמם. ויותר אכפת לי מה הצעירים יחשבו. אני לא מנסה להתיילד כי המוח של הילדים איננו ילדותי, אני לא מזלזל לרגע באינטליגנציה של הצעירים, אפילו להיפך. חרד מהסכנה שאני אחמיץ עד כמה הם חכמים. אני מודע לכך שאי אפשר להתחפש אצלם למשהו שאתה לא. דווקא הם, הצעירים, יזהו מהר יותר מלאכותיות או מופרכות, ומאידך יאהבו ויזדהו עם ריחוף קל על כנפי דמיון ופנטזיה, שמבוגרים לעיתים נרתעים ממנה ונוטים לשפוט את ההיגיון שיש מאחורי סיפור (לטעמם כמובן).

אסייג ואומר שבינתיים פרסמתי רק ספר אחד לנוער צעיר, אז אני לא יכול לדבר בהכללה רחבה מדי. אם יזדמן לנו בעוד כמה ספרי נוער לשוחח שוב, אשמח. אולי אשנה את דעתי.

 על שוק הספרים

ישבתי עם סופר ותיק ובעל מוניטין מעט לפני שיצא לאור הספר השלישי שלי, 'ההיסטוריה העלובה של משפחת פסטרנק'. הוא גם טרח להחמיא לספרי, אחרי שקרא בו, והסכים שאפרסם את אשר אמר. שוחחנו בעיקר על כך שבעבר כל ספר שהוא כתב נמכר במאות אלפי עותקים (!) למרות שמדובר בספרים עמוקי רגש ותובנה, אך כיום, כשיוצא ספר חדש מפרי עטו, הוא לא מצפה למכור אף לא 10% מהכמות הזו.

שאלתי אותו אם השיחה נועדה לדכא אותי, והוא הכחיש (החלטתי להאמין לו), אך האמת היא שבסברות גבוהה, אם הייתי היום הרבה יותר צעיר ונטול חסכונות, ורק התחלתי לכתוב ולפרסם, ככל הנראה הייתי מרים ידיים ופורש מהעניין. לכל הפחות לשנים ארוכות.

הי! בעצם זה מה שעשיתי. תמיד רציתי לכתוב, אבל החיים, משפחה, הצורך לפרנס ולהתפרנס כמי שלא קיבל דבר בירושה, חוץ מסוג דם אולי, סחפו אותי לכיוונים אחרים.

ובכל זאת כמה מילים על שוק הספרים, כי ספרים הם לא רק יצירה ואושר, הם גם עסק שמו"לים וסופרים ומעצבים ועורכות ומגיהות ומחסנאים ואנשי מחשבים ועוד, צריכים להתפרנס ממנו. והשוק הספציפי, של ספרים, הולך ומצטמק. זה לא נראה כך אם בוחנים את כמות הוצאות הספרים שקמות לפרקים, אבל יש כאן טעות אופטית. הוצאות ספרים קטנות, גם המעולות שבהן, שמקיימות מפעל ספרותי נהדר ומיוחד, מצליחות בפועל ולפרנס אדם אחד או שלושה, וגם זאת בדוחק.

יש מעט סופרים או סופרות שהצליחו לפצח את טעם הקהל שלהן ולמכור די כדי לזכות בהכנסה שהיא יותר מהשכר הממוצע במשק, אך רוב הסופרים לא מתפרנסים מהכתיבה או מהספרים. הם עסוקים בדיי-ג'וב קבוע, או מתפרנסים 'מסביב' לספרות, מעבירים סדנאות, עורכים לאחרים. הכול טוב ויפה ובסדר, ויוצאים לאור ספרים מעולים, אבל הכמויות של מכירות הולכות ופוחתות, והשכר שמקבל סופר הוא מצחיק, אם בכלל זוכים להכנסה מהספרים. פעמים רבות לא רק שלא זוכים להכנסה, אלא רק נדרשים להשתתף בעלויות ההוצאה לאור.

חייבת לבוא התערבות לטובה של הממסד. אני יודע שזה נכון לכל היבטי התרבות במדינה הזו, מתיאטרון ועד זמרים ותיקים, ובכל זאת בנודע לספרות חייבת להיות מעורבות של הממשלה. הרי אנחנו 'עם הספר'. כלומר, עדיין. התערבות מידית דרושה בתצורה של סבסוד ותמיכה, גם בהסדרה של החוקים, אופן ההתחשבנות של הרשתות עם ההוצאות לאור, וכמובן לגרום שהשימוש בספרים, למשל השאלה בספריות, תתבטא גם בתמורה סבירה לאלו שטרחו על הכתיבה. גם היבט החינוך לקריאה, החדרת הקריאה כערך בפני עצמו אינו רק עניין להורים לעסוק בו, זה דיון ארוך ומורכב בפני עצמו.

הצעתי את עצמי לשר התרבות לעסוק בנושא בהתנדבות, במסגרת ועדת בדיקה, או כל רעיון אחר. עד כה לא גויסתי, ומבחינתי שיגייסו מישהו אחר, אבל חייבים לעשות משהו.

דורון שנער הוא עורך-דין וסופר, החתום על שבעה ספרים, בהם אחד לנוער צעיר שהוא הראשון בטרילוגיה. ספרו האחרון, "שולמית מאושרת", ראה אור בהוצאת כנרת-זמורה, ויופיע גם הוא המסגרת פסטיבל שבוע הספר הקרוב בדוכן ההוצאה.