הקסם התחיל עם הצלילים של “כלים של נשמה” כלי נגינה שמרגישים כאילו נחצבו מהאדמה עצמה. אנסמבל יגל הרוש הביא איתו סאונד שורשי ומהפנט: תופים לידיים שנתנו את הקצב הפועם, גיטרה שפרטה על נימי הרגש, וחליל אחד שהפציע מתוך השקט. הצליל של החליל היה כמעט פיזי; הוא נשמע כאילו הוא בוקע ממעמקי האדמה הירושלמית, מטפס דרך סדקי האבנים ונוגע ברחשי הלב הכי כמוסים.
על הבמה נוצר הרכב מנצח שהתחבר בצורה מושלמת. עמיחי חסון והרבה תמר אלעד-אפלבום הובילו את המפגש במדרש ובשיחה, כשהם שוזרים משמעות עמוקה בין השירים. כשהגיעה קרולינה, האווירה בחצר עלתה מדרגה. בקולה המהדהד עד לשמים, היא שרה וסחפה אחריה את כל הקהל ששר איתה יחד רגע של התעלות שאי אפשר היה להישאר אדישים אליו. הנוכחות שלה מילאה את החלל בעוצמות שקשה לתאר במילים. לצדה, מיכה שטרית בקולו המהפנט ביצע את “יש בי אהבה”. כשנשמעו המילים: “יבין האפל לנסתר בעולמנו המר, אומרים שיש עוד תקווה”, נוצרה בחצר שתיקה דרוכה של הסכמה. כולנו שם, בין האור הקורן לבין הצלילים העמוקים של אנסמבל יגל הרוש, האמנו שיש כאן עוד תקווה בארצנו הקטנה. זה היה אירוע שבו המוזיקה שימשה כגשר בין מזרח למערב, בין קודש לחול, ובעיקר בין אדם לאדם.
האווירה בחצר הייתה של אחדות נדירה, פסיפס של פנים וחיוכים שמילאו כל פינה. בין השירים הישראליים הענוגים שמילאו את הלב בנשימה אחת גדולה, מיכה שטרית בקולו המהפנט והמוכר, הוא ביצע את “יש בי אהבה” של ארקדי דוכין. כששר את המילים: “יבין האפל לנסתר בעולמנו המר, אומרים שיש עוד תקווה”, נוצרה בחצר שתיקה דרוכה של הסכמה. בתוך המציאות המורכבת שלנו, השילוב בין הלחן האנדלוסי השורשי לבין המילים הטעונות של שטרית יצר רגע של אמונה צרופה.
כולנו שם, בין האור הקורן לבין הצלילים העמוקים של כלי הנשימה וההקשה, האמנו שיש כאן עוד תקווה בארצנו הקטנה. זה היה אירוע שבו המוזיקה שימשה כגשר, בין מזרח למערב, בין קודש לחול, ובעיקר בין אדם לאדם.
יצאנו אל השבת כשהניגון הירושלמי הזה עוד מהדהד בנו, מזכיר לנו שגם כשהחוץ סוער, האהבה והיחד הם עדיין הכוח הכי חזק שיש לנו.
בהשתתפות: מיכה שטרית, קרולינה, אנסמבל יגל הרוש, עמיחי חסון והרבה תמר אלעד-אפלבום
בית אבי חי, רחוב המלך גורג 44 ירושלים.
הוספת תגובה