כולנו היינו שם – אנחנו יוצאים עם מישהו, או תקועים על מישהו מהעבר, או אפילו מנהלים קשר ארוך ומדמם, והוא… איך לומר בעדינות מבלי להעליב את האינטליגנציה של אף אחד? הוא לא ממש שם.הוא לא זמין, הוא לא עקבי, הוא לא נותן לנו את מה שאנחנו צריכים בשוטף, הוא מתאדה כשצריך אותו באמת, ובכל זאת – אנחנו נשארים. אנחנו נלחמים. אנחנו שוכבים על הגדר בשביל קשר שמרגיש כמו עבודה במכרה פחם.למה אנחנו עושים את זה לעצמנו? התשובה היא מילה אחת קטנה, תמימה למראה, אבל בעלת כוח הרסני שמשתווה לפצצת אטום רגשית – פוטנציאל.
ברוכים הבאים למועדון ה POD (Potential Obsession Disorder) – זה המועדון היוקרתי והעצוב שבו אנחנו מתאהבים במישהו שהוא בעצם “פרויקט בשיפוצים”, ומחכים – לעיתים חיים שלמים – ליום שבו הוא יסיים את הטיפול הפסיכולוגי, יבין את המשמעות של המילה “מחויבות”, יסגור את מעגלי הילדות שלו, ויהפוך לנסיך שהבטחנו לעצמנו שהוא. ספוילר כואב: הסוס הלבן בדרך כלל תקוע במכס, והנסיך בכלל מעדיף לרכוב על קורקינט חשמלי לכיוון השני, רצוי בלי קסדה כי זה הורס לו את הפריזורה.
“אנחנו נשארים. אנחנו נלחמים. אנחנו שוכבים על הגדר בשביל קשר שמרגיש כמו עבודה במכרה פחם”.
‘מלכודת איקאה’ – למה אתם מנסים להרכיב שידה בלי ברגים?
תחשבו על מערכת היחסים שלכם כעל קופסה גדולה, כבדה ושטוחה שקניתם הרגע באיקאה. על האריזה יש תמונה מרהיבה שצולמה על ידי טובי הצלמים השוודים: שידה לבנה, מבריקה, מינימליסטית, עם מגירות שנפתחות בנגיעה קלה ופרחים טריים באגרטל מושלם שמונח מלמעלה. האווירה הכללית צועקת “חיים מסודרים, הרמוניה ושלווה”. התמונה הזו היא ה”פוטנציאל”. זה מה שראיתם בדייט הראשון כשהוא הזמין בקבוק יין יקר ודיבר על המשפחה שלו, זה מה שדמיינתם כשהוא אמר לכם בלחש שהוא “הפעם מחפש משהו אמיתי”, או כשראיתם אותו משחק עם הכלב שלכם בסלון למשך חמש דקות קסומות.
אתם גוררים את הקופסה העצומה הזו הביתה בהתלהבות, גבכם כואב מהמאמץ אבל הלב מלא תקווה. אתם פותחים אותה על רצפת הסלון, ומגלים את המציאות העגומה: ערימה מבולגנת של קרשים, שקית עם ברגים שחצי מהם חסרים, ודף הוראות שנראה כאילו נכתב בסינית עתיקה על ידי אדם שהיה שיכור.אדם הגיוני, עם אינסטינקט הישרדות בסיסי, היה מסתכל על הערמה הזו ואומר לעצמו: “רגע, חסרים פה חלקים בסיסיים, זה בחיים לא יהיה שידה. מקסימום מעמד לעציץ קטן וגם זה בספק”. הוא היה מחזיר את הקופסה לאוטו, דורש זיכוי, והולך לאכול כדורי בשר כדי להתנחם.
אבל לא אתם. אתם מאוהבים עמוקות בתמונה שעל האריזה. אתם מתחילים להזיע, לנסות להבריג בורג חלוד למקום שלא מתאים לו בכלל, לדפוק עם פטיש על קרש עקום, להדביק עם דבק מגע חלקים שלא מתחברים, ולהגיד לעצמכם, שוב ושוב: “עוד קצת מאמץ מצידי, עוד קצת סבלנות, רק עוד שכנוע אחד – וזה ייראה בדיוק כמו בתמונה!”.הבעיה המהותית כאן היא שאתם מנסים להרכיב רהיט פונקציונלי עם פרטנר שבכלל לא רוצה להיות שידה. הוא רוצה להיות שרפרף, או אולי בכלל ערימת קרשים ששוכבת בסלון בכיף שלה בלי לעשות כלום. כשאתם מתאהבים בפוטנציאל, אתם בעצם מתאהבים בנגרות דמיונית. אתם משקיעים את כל האנרגיה החיונית שלכם בלנסות להפוך מישהו למשהו שהוא לא, ושהוא אולי לעולם לא יהיה, רק כי התאהבתם בתמונה על האריזה.
מוזיאון הזיכרונות – המקום שבו הזמן עצר מלכת
עכשיו בואו נדבר על הנטייה המקסימה (וההרסנית בצורה שלא תיאמן) שלנו להפוך לאוצרים הראשיים של מוזיאון הזיכרונות. אתם מכירים את האגף הזה בלב שלכם? זה האגף עם התאורה הרכה, המעומעמת, שבו נשמעת מוזיקת ג’אז חרישית ומוצגים בו, מאחורי זכוכית משוריינת, הרגעים ההם מ-2022. הלילה ההוא בים שבו צחקתם עד שכאבה הבטן, השיחה העמוקה ההיא עד 4 לפנות בוקר שבה חשבתם שסוף סוף מצאתם את הנפש התאומה שלכם, והפעם ההיא, החד-פעמית כנראה, שהוא הסתכל לכם בעיניים ואמר “את הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים”.
במוזיאון הספציפי הזה, כל זיכרון עובר פוטושופ רציני. אנחנו, כאוצרים מיומנים, מוחקים באכזריות את המריבות הקולניות שבאו יום אחרי, אנחנו מנקים את השתיקות המביכות שליוו את סוף השבוע, ואנחנו מגבירים למקסימום את הרוויה של הצבעים ברגעים הטובים. אנחנו עומדים מול המיצג, מסתכלים על הזיכרון הנוצץ ואומרים לעצמנו בשכנוע עצמי מצמרר: “הנה! זה הבן אדם האמיתי! אם הוא היה כזה פעם, אלוהים עדי שהוא יכול להיות כזה שוב. אני רק צריך לחכות”.אבל הנה האמת המרה, זו שצריך לקעקע על המצח: זיכרונות הם לא תוכנית עבודה. זה שפעם היה לכם טוב באופן חולף, לא אומר שהיום טוב לכם. להישאר בקשר כושל בגלל זיכרון יפה זה בדיוק כמו לנסות לאכול תמונה של סטייק מדמם ולצלוח כי אתם גוועים ברעב. זה נראה מצוין, זה בהחלט מזכיר לכם טעם נהדר של פעם, אבל בסוף אתם נשארים עם טעם של נייר בפה ובטן ריקה ומקרקרת.
כשאתם חיים בזיכרון, אתם לא נוכחים בחייכם. אתם כמו תיירים שנוסעים לפריז המהממת, אבל הולכים כל היום ברחובותיה כשפניהם טמונות בתוך אלבום התמונות מהטיול הקודם ללונדון. פריז מדהימה ויש לה המון להציע עכשיו, אבל אתם מפספסים את מגדל אייפל, את הקרואסונים ואת הנהר, כי אתם בודקים בחרדה אם הביג בן עדיין מצלצל בראש שלכם.
אסטרטגיית ה”אולי” –כלכלת הרגש שמרוששת אותנו
המילה “אולי” היא הסם הכי מסוכן, חוקי וממכר בשוק היחסים האנושיים.
- “אולי הוא ישתנה כשהוא יעבור דירה?”
- “אולי היא פשוט עוברת תקופה קשה בעבודה וכשהלחץ יירד היא תחזור לעצמה?”
- “אולי אם אני אהיה קצת יותר סבלנית, מכילה, תומכת ואשתוק כשמעצבנים אותי, הוא יראה כמה אני מדהימה ויתחייב?”
המילה הקטנה הזו היא מה שגורם לנו להישאר במקום שנים על גבי שנים. היא יוצרת אשליה מושלמת של תנועה והתקדמות, בזמן שאנחנו למעשה רצים על הליכון מהיר. בחדר כושר, הליכון שורף קלוריות ומחטב אתכם. ביחסים, הליכון ה”אולי” שורף לכם את הנשמה, את הביטחון העצמי ואת השנים היפות שלכם.מדע שמאחורי ההתמכרות הזו פשוט ואכזרי – המוח שלנו, מסתבר, אוהב במיוחד משהו שנקרא “תגמול משתנה”.
זה בדיוק מה שגורם לאנשים הגיוניים לחלוטין להתמכר למכונות מזל בקזינו ולאבד את חסכונותיהם. המכונה הרי לא נותנת כסף כל הזמן – היא נותנת כסף פעם ב… וככה, במתח הבלתי פוסק, אנחנו נשארים. ביחסים זה נראה ככה: שבועיים של התעלמות, הודעות קצרות וקרירות, ואז, משום מקום – ערב אחד מושלם שבו הוא שולח הודעה מתוקה או מזמין לבירה ושיחה טובה. בום! דופמין! זיקוקים במוח! בשנייה הזו שכחנו את כל השבועיים של ההתעלמות, הבכי והכעס. אנחנו מהמרים את כל חיינו על הפוטנציאל שלו להוציא במכונת המזל הרגשית שלנו שלוש פעמים “לב אדום” ברצף, למרות שרוב הזמן, אם נהיה כנים, המכונה הזו מוציאה לנו רק לימונים חמוצים שגורמים לנו להתכווץ.
“להישיר מבט למציאות ולהגיד בקול רם: “כרגע, בהווה הזה, אני לא מקבלת את מה שאני צריכה. כרגע, למרות הכל, אני מרגישה לבד”
איך יוצאים מהלופ?
אוקיי, הבנו את חומרת הבעיה. שכבנו על ספת הפסיכולוג הווירטואלי והודינו – אנחנו מכורים לנגרות דמיונית, אנחנו אוצרים מסורים של מוזיאון כושל ונטוש, ואנחנו מהמרים כפייתיים בקזינו של הרגש. אז איך לעזאזל מפסיקים את השיגעון הזה? הנה הכלים:
.1 מבחן “המסעדה” (או: לקרוא את התפריט של ההווה)
דמיינו שאתם נכנסים למסעדת יוקרה. אתם מתיישבים, המלצר ניגש ואומר לכם בנונשלנטיות: “ערב טוב. כרגע יש לנו במטבח רק לחם יבש מהבוקר ומים מהברז, אבל יש למסעדה שלנו פוטנציאל אדיר להגיש פילה מיניון ברוטב יין בעוד חצי שנה, כשהשף החדש יגיע מצרפת”.האם הייתם יושבים שם ומחכים חצי שנה? האם הייתם משלמים מראש על הסטייק העתידי ובינתיים לועסים לחם יבש? ברור שלא.הייתם קמים, בורחים משם והולכים למסעדה שבה המטבח פתוח, השף נמצא והאוכל חם
הטיפ הפרקטי: תסתכלו על מה שמונח לכם על השולחן היום. עכשיו, השבוע. לא מה שיגישו לכם “אולי” בגלגול הבא או אחרי סדנת ויפאסנה. אם מה שיש היום לא מספק אתכם – קומו מהשולחן.
- התפטרות מיידית מתפקיד ה”מעצבת פנים” הרגשית
מערכת יחסים בריאה ושוויונית היא לא פרויקט של “עשה זאת בעצמך” ולא סדנת שיקום אסירים. אם אתם מוצאים את עצמכם שוב ושוב משקיעים יותר אנרגיה בחינוך, שיפור, ניתוח ודחיפה של הצד השני מאשר בצמיחה של עצמכם – אתם בבעיה.אתם לא הנגר שלו, לא הפסיכולוגית הקלינית שלו, ובטח לא המורה שלו לחינוך חברתי.אם הוא לא הגיע לקשר “מוכן למגורים”, אולי כדאי שתחפשו נכס אחר. אתם בני זוג, לא אגף רווחה.
- שריפת הגשר למוזיאון
זה החלק הקשה ביותר במסע, והוא דורש אומץ של גיבורי על. צריך להפסיק לבקר במוזיאון הזיכרונות. להפסיק. לחלוטין. זה אומר להפסיק לגלול ארבע שנים אחורה בוואטסאפ ב-3 לפנות בוקר כדי למצוא את “ההוכחה” שהוא פעם אהב אתכם ושאל איך היה לכם בעבודה. זה אומר להבין שמה שהיה – היה, חלף, נגוז, וזה לא מבטיח כלום לגבי מה שיהיה מחר בבוקר.הזיכרונות שלכם, גם היפים שבהם, צריכים להיות כמו ספרי היסטוריה אקדמיים: טוב ויפה לקרוא אותם מדי פעם כדי ללמוד לקחים ולהבין תהליכים, אבל אסור בשום אופן לנסות לגור בתוך הפרק על האימפריה הרומית. היא נפלה, חברים. הגיע הזמן להתקדם, לעבור את ימי הביניים החשוכים ולהגיע לרנסנס הפרטי שלכם.
- תהיו נוכחים (גם אם הנוכחות הזו שורפת מבפנים)
להיות נוכח, או לתרגל “מיינדפולנס של יחסים”, זה אומר להישיר מבט למציאות ולהגיד בקול רם: “כרגע, בהווה הזה, אני לא מקבלת את מה שאני צריכה. כרגע, למרות הכל, אני מרגישה לבד בתוך הקשר הזה”.זה מפחיד נורא, כי ברגע שאומרים את האמת הזו, היא מכריחה אותנו לפעול ולשנות. הרבה יותר קל ומרדים לחלום על הפוטנציאל מאשר להתמודד עם המציאות המשעממת, הבנאלית או הכואבת של יום שלישי בערב.
אבל המציאות – קשה ככל שתהיה, היא המקום היחיד ביקום שבו אפשר לבנות משהו אמיתי, יציב וארוך טווח. הבסיס לכל בנייה הוא הכרה בקרקע הקיימת.
העתיד מחכה לכם בחוץ, מחוץ לקופסת הקרטון
תראו, אנחנו לא מזלזלים בפוטנציאל.פוטנציאל הוא דבר נפלא ונהדר כשמדובר במניות בבורסה, בסטארט-אפ חדש, או בילד שלכם שעולה לכיתה א’.אבל כשמדובר בבני זוג בוגרים שאמורים לצעוד איתכם יד ביד בחיים? פוטנציאל הוא פשוט דרך מנומסת, פסיכולוגית ומכובסת להגיד “הוא לא הבן אדם שאת צריכה, אבל את פשוט כל כך מפחדת להישאר לבד שאת מוכנה להסתפק בהבטחות ריקות”.הכשלים של העבר, המחשבות הטורדניות בלילות, והזיכרונות המתוקים שמעלים אבק – הם לא הלבנים החזקות שמהן בונים עתיד חדש ובריא. ממש לא.הם בסך הכל הפסולת של אתר הבנייה הישן, זה שקרס.
כדי לבנות מגדל חדש ויציב, צריך להביא דחפור, לפנות את השטח מכל מה שהיה, להביא חומרי גלם טריים וטובים, ויותר מכל – להבין שאתם ראויים למישהו שהוא לא “אולי, יום אחד, נראה”, אלא מישהו שהוא “כן, עכשיו, בטח”.צאו מהמוזיאון האפלולי. סגרו את הדלתות. האוויר בחוץ הרבה יותר נקי, קריר ומרענן, ואולי רק אולי תגלו שכשמפסיקים להסתכל אחורה בערגה מעייפת אל עבר שידה שלעולם לא תורכב, פתאום רואים את מי שהולך ממש לידכם.ההוא שמחכה שתשימו לב אליו – בגרסה המלאה, השלמה והנוכחת שלו, בלי באגים, בלי הוראות הפעלה מסובכות, ובלי שום צורך בשיפוץ כללי.
יאללה, הגיע הזמן להחזיר את האריזה הקרועה של איקאה.
מגיע לכם רהיט שמגיע מורכב, יציב, ומוכן להניח עליו את החיים שלכם.
מאת יוסף ניקבחת, מאמן מנטלי 054-8110999
הוספת תגובה