אביה כמעט לא נכח בחייה. הוא עבד בערים רחוקות מהבית וחזר רק בסופי שבוע, וגם כשהיה בבית, נותר אדם פסיבי שהניח לאשתו לנהל הכול. אמה, לעומתו, סבלה מדיכאון ומתופעה שרחלי מכנה היום “התעלפות התנהגותית”: בכל פעם שהתגלע ריב בינה לבין האב, היא הייתה מתעלפת. ילדה קטנה, רחלי הייתה זו שרצה לקרוא לאביה ולהודיע לו, וכך, במעין אירוניה מרה, זכתה לרגע אחד של תשומת לבו.אמא שלי זכתה.כשהייתה בת חמש עזבו שני אחיה הגדולים את הבית ועברו לגור באילת, בלי שסיימו תיכון. היא נותרה בבית עם אוסקר. הזיכרון מתחילת בית הספר עדיין חד: ביום הראשון לכיתה א’, מבוהלת מההמולה, חיפשה את אביה שליווה אותה, ולפתע גילתה שנעלם. בכיתה ב’ התפתחו אצלה בעיות בדרכי השתן, ובאחד הימים, כשביקשה לצאת לשירותים ולא אישרו לה זה פשוט לא היה נהוג באותם ימים השתן פרץ ממנה באמצע השיעור. היא ישבה על הכיסא, רטובה ומושפלת, שלולית מתחתיה והילדים סביב צוחקים. זה קרה כמה פעמים, והזיכרון, היא אומרת, חרוט במוחה עד היום. בהמשך התברר שמדובר בבעיה כלייתית של ממש, והיא עברה ניתוח גדול שפתר את הסוגיה.באותה שנה, כיתה ב’, פרצה מלחמת יום הכיפורים.
אחיה ראובן, שזה עתה התגייס לחיל התותחנים השריון, נעדר, וחיילים הגיעו הביתה למסור להוריה שייתכן שנפל בקרב. אמה שקעה במצוקה נוראה אך סירבה להאמין שבנה מת, ואכן, יומיים אחר כך התברר שהוא בשבי המצרי. חודש שלם חלף עד ששוחרר בחילופי שבויים. באותו חודש, רחלי הילדה נותרה כמעט מוזנחת רגשית. איש לא טרח להסביר לה דבר. היא ידעה רק שאחיה נמצא “אצל האנשים הרעים”, ולא הרבה מעבר לזה. כשחזר, נראה שבור, ומאות אנשים מילאו את הבית. היא לא הבינה את מה שהיא רואה, אבל ידעה לשמוח שהוא חזר.בגיל שתים עשרה עברה המשפחה לאילת, ושם, בעיר עם תיכון וחטיבת ביניים יחידים, למדה באותו בית ספר של אוסקר. היא זוכרת את שנות הנעורים כתקופה טובה יחסית, עם חברות אמת. היא ואוסקר חיפו זה על זו מול ההורים כדי לזכות בעוד קצת חופש.בגיל חמש עשרה התאהבה באשר, חברו הטוב של אוסקר. היא עשתה הכול כדי שיבחין בה לא כאחות של חברו, אלא כבחורה בפני עצמה. כשהוא התגייס, שלחה לו מכתבים וחבילות בלי הפסקה, וההשקעה נשאה פרי: בגיל חמש עשרה וחצי הם התחילו לצאת, וממשיכים יחד עד היום. היא מודה שבתחילת הדרך הייתה חסרת ביטחון וערך עצמי נמוך מאוד, קנאית עד כדי סבל, וש”מיררה” לא פעם את חייו של אשר, אך אהבתו הייתה גדולה דיה כדי לספוג את זה ולהמשיך איתה.באותם שנים נשבעה לעצמה שני דברים: שהיא תהיה אמא אחרת מאמה, ושתעזור להורים אחרים להיות ההורים הכי טובים שהם יכולים להיות. את ההבנה הזאת, היא אומרת, היא לא קיבלה בלימוד אלא באינסטינקט, מתוך הילדות והנעורים שעברה.
בית משלה, ואז המפולת
בגיל עשרים התחתנה עם אשר, ובגיל עשרים ושתיים נולדה בתם הבכורה, גל. היא זוכרת את התקופה כאושר של ממש, את המחשבה ש”החיים הקודמים הסתיימו ועכשיו מתחיל הפרק הטוב”. המשפחה עברה לגור בקיבוץ עין דור, וכשגל הייתה בת חמש נולדה הבת השנייה, עדן. אלה היו שנים טובות, אבל האושר לא האריך ימים.חודשיים לאחר לידת עדן התקשר דני, האח הבכור, והודיע שהוא בדרך לקיבוץ. משהו בקול שלו הבהיל אותה בפרצוף ובקול של אשר הבהיל אותי עוד לפני שאמר מילה. כשהגיע ואמר “אחיינית שלך אמרה ש…” רחלי לא הייתה זקוקה למשפט שלם. צרחה נפלטה מגרונה. היא הבינה: אביה פגע מינית באחת מנכדותיו, בתו של אחיה. עולמה, היא אומרת, קרס. האב שכה אהבה והעריצה שבר לה את הלב.
נפתח נגדו הליך פלילי, והוא נשלח לכלא לשנה. למרות מה שעשה, החליטה לסלוח לו, אך לא לשכוח, וביקרה אותו בכלא בתנאי מפורש וברור: עם בנותיה שלה הוא לא יישאר לבד לרגע אחד. כחצי שנה אחר כך התקשר אותו אח, זה שבישר לה על אביה, ובישר לה הפעם שאוסקר, אחיה שהיה חברה הכי טוב לא רק בילדות, התאבד. עולמה קרס שוב, בעוצמה גדולה עוד יותר. היא הייתה מרוסקת, עם שתי בנות קטנות בבית, ומתקשה להאמין שהמחר יגיע ושהיא תתעורר בו כרגיל.היא נאלצה לצאת לכלא, להוציא את אביה משם ללוויה ולשבעה של אוסקר, ואז להחזירו אליו. משימה שהייתה, לדבריה, קצת מעבר לכוחותיה, אבל לא היה מי אחר שיעשה אותה.אביה השתחרר מהכלא, ובאותה תקופה נולדה בתה השלישית, ניצן. שלוש הבנות ביחד היו מה שהחזיר לה שמחת חיים. היא יצאה ללימודי תואר ראשון והצליחה לתפקד כלפי חוץ אבל משהו בפנים נשאר שבור.
“לא ברחתי מהשבר שלי אף פעם, גם כשהכי בא לי. הפכתי אותו לכלי עבודה וזה בדיוק מה שאני מלמדת כל זוג וכל הורה שיושבים מולי.”
הגילוי שהיה כמו מפולת שנייה
בעקבות כל מה שעברה החליטה לטפל בעצמה ופנתה לפסיכולוגית פסיכואנליטית. במהלך הטיפול צף זיכרון: יד נוגעת באיבר מין. לא ניתקתי… פשטט היה לי נוח לחשוב את עצמה מהתחושה, וייחסה אותה, כי כך היה לה נוח, לאביה. נסעה לכלא, הפעם לבד בדרך כלל אשר היה מלווה אותה ושאלה אותו ישירות. הוא נשבע לה שמעולם לא ראה אותה אפילו בתחתונים. בהמשך הטיפול התבררה האמת: מי שפגע בה מינית היה אוסקר, אחיה.זה קרה בגיל ההתבגרות, כששני בני הנוער חלקו אותו חדר שינה בבית באילת שאליו עברה המשפחה, בית ובו רק שני חדרים. איש לא הסביר להם דבר. איש לא דיבר איתם על כלום. ואוסקר, כלשונה, “שיחק איתה“. באיזשהו אינסטינקט הרגישה שמשהו אינו כשורה, ויום אחד נעלה את דלת חדרה וסירבה לתת לו להיכנס, עד שהוריה נאלצו להעביר לו מיטה למסדרון שבין החדרים. עם השנים, בהבנה בוגרת, היא מגיעה למסקנה שאוסקר לא היה “אשם” במובן הפשוט של המילה שני נערים בשיא ההתבגרות ההורמונלית, שהושכבו באותו חדר בלי שום הדרכה, בלי שום גבול שהוצב להם מבחוץ. הוא לא ידע מה מותר ומה אסור. גם היא לא ידעה.
הגילוי הזה, שעלה באמצעות דמיון מודרך שהובילה הפסיכולוגית, שבר אותה מחדש והפעם, היא אומרת, ממש התרסקה. המטפלת אף העלתה בפניה אפשרות נוספת שהכתה בה קשות: שאולי אשר, בן זוגה, שימש עבורה מלכתחילה בעיקר כמעין גלגל הצלה, שכמובן לא היה נכון. היא חשה שכל עולמה הוא שקר גדול אחד, ושאין לה עוד כוח לחיות בתוכו. אבל היו לה שלוש בנות קטנות, ועדיין כעס עצום על אוסקר ולא יכלה, בשום צורה, לעשות להן את מה שנעשה לה.היו ימים שבהם התקשתה פשוט לקום מהמיטה. מה שהחזיר אותה בסופו של דבר לחיים היה שילוב של שני דברים: ההחלטה שהיא רוצה לממש את חלומה להיות אמא אחרת ולעזור להורים אחרים, ומשפחתה אשר ושלוש הבנות שהיו שם לצידה.
מהחלום להיות אמא אחרת אל מקצוע חיים
כדי לממש את החלום נרשמה רחלי ללימודי הדרכת הורים וייעוץ זוגי. עד מהרה הבינה שזה לא מספיק, ופנתה גם ללימודי הדרכת הורים לגיל ההתבגרות ולילדים עם הפרעות קשב וריכוז. אחרי כשנתיים בשטח, עם משפחות אמיתיות, הבינה שגם זה עדיין לא מכסה את מה שההורים שמגיעים אליה זקוקים לו סוגיות של העברה בין־דורית, קשיים אישיים עמוקים ועוד ופנתה ללימודי NLP פרקטישינר, ואז המשיכה לרמת מאסטר. משם, בתחושה מתמשכת שעדיין חסר לה כלי, למדה אימון (קואצ’ינג), ואז החליטה שהיא רוצה גם לטפל בטראומות שעברה בעצמה, כך שלמדה NLP לטראומה. היא מגדירה את השיטה הזאת כ”מטורפת” באפקטיביות שלה, והתחילה להשתמש בה גם עם מטופלים. גם אז לא הסתפקה, וחזרה ולמדה אימון פעם נוספת כדי לחדד עוד את הכלי.
בסופו של תהליך ארוך זה, ובמידה רבה במקביל אליו, טיפלה למעשה בעצמה: במקום ללכת למטפל חיצוני, למדה בעצמה את הכלים ועברה איתם תהליך אישי תוך כדי הלימודים. משם התגבשה אצלה ההבנה שזו בדיוק העבודה שהיא רוצה לעשות עם האנשים שמגיעים אליה. לתפיסתה, זוגות שמגיעים לקליניקה חלקם הורים, אבל קודם כול בני אדם עם היסטוריה אישית משלהם, נושאים איתם דברים שעברו בחיים, שמשפיעים על מערכת היחסים בין בני הזוג בין אם הם מודעים לכך ובין אם לאו. כל עוד לא מטפלים בשורש הזה, קשה מאוד להגיע לתוצאה יציבה, וזו, היא מסבירה, הסיבה שבגללה אנשים רבים מתאכזבים מייעוץ זוגי “רגיל”: ייעוץ זוגי בלבד, בלי טיפול בבסיס האמיתי, לרוב לא שורד לאורך זמן. השינוי האמיתי, לדבריה, מגיע דווקא כששני התהליכים משולבים זה בזה, ייעוץ זוגי לצד עיבוד אירועי עבר ושינוי דפוסים שמעכבים את בני הזוג.
הרגע שהפך את השבר לשליחות
נקודת המפנה המכוננת, זו שהיא חוזרת ומתארת כרגע השבר האמיתי, קרתה בוקר אחד רגיל למראה. היא שכבה במיטה ולא רצתה לקום. כל בני המשפחה יצאו למסגרות שלהם, ולפני שיצאו נתנו לה נשיקת פרידה אבל היו אלה, היא נזכרת, לא הפנים השמחות שכל כך רצתה לראות, לא אצל אשר ולא אצל הבנות. באותו רגע הבינה: זו לא המשפחה השמחה שכה חלמה להקים. וזה היה הרגע שבו קיבלה החלטה שהיא קמה על שתי רגליה ונלחמת על חייה ועל חלומותיה.מהלימודים עצמם, היא מספרת, הבינה משהו נוסף: הכלים שקיבלה לא רק עזרו לה אישית, הם הביאו אותה למקום שונה לחלוטין מזה שבו הייתה. משם צמחה ההבנה שהיא יכולה לסייע להרבה יותר אנשים ממה שדמיינה מלכתחילה. החלום המקורי היה צנוע יחסית לעזור להורים להיות הורים טובים יותר אבל היא הבינה שאם הצליחה בעצמה להגיע מהמקום הנמוך והשבור שבו הייתה אל המקום שבו היא נמצאת היום, היא יכולה להוביל תהליך דומה אצל אנשים רבים נוספים.השילוב של שני הרגעים הללו,ההבנה שהמשפחה שלה, על אף שהייתה נהדרת, לא הייתה שמחה כפי שדמיינה, וההבנה שהכלים שרכשה אכן עובדים בפועל הוא זה שהפך אצלה, לדבריה, את השבר האישי לשליחות מקצועית מוצהרת. זמן קצר אחרי סיום הלימודים הוצע לה ללמד בעצמה הדרכת הורים, והצעה זו התקבלה אצלה בשמחה רבה: היא ראתה בכך הזדמנות “להפיץ” את החלום שלה הרבה מעבר למעגל ההורים הקרוב שאיתו עבדה עד אז.
“אם הצלחתי לצאת מהמקום הכי נמוך שהייתי בו בחיים שלי אני יכולה לקחת שם כל זוג וכל הורה שיושב מולי.”
גישה הוליסטית: לא ייעוץ זוגי בלבד
בתחום הזוגיות, רחלי מתארת את עצמה כמי שפועלת אחרת מהמקובל לא רק בגלל שהגישה שלה מבוססת אינטליגנציה רגשית, אלא בעיקר משום שהקליניקה שלה בנויה כיום באופן הוליסטי. היא אינה מאמינה שייעוץ זוגי, כתהליך עצמאי ובודד, פותר תמיד את מה שהזוג מגיע אליו איתו. במקרים שבהם שני בני הזוג מגויסים במלואם לתהליך ומוכנים לעשות כל מה שנדרש כדי להשתנות, ייעוץ זוגי לבדו יכול להספיק. אבל ברוב המקרים, כשיש אירועי חיים משמעותיים אצל אחד מבני הזוג או אצל שניהם טראומות, אירועים שלא עובדו התמונה משתנה מהותית: הדפוסים והאמונות שנטמעו בכל אחד מבני הזוג פשוט לא מאפשרים להם לבצע את השינוי שהם רוצים לעשות. הם ינסו, לדבריה, אבל בסופו של דבר יחזרו לדפוס הישן. משום כך היא מאמינה בשילוב תהליכים, טיפול אישי לצד ייעוץ זוגי כדרך היחידה שמביאה לשינוי מדויק ובר קיימא לאורך שנים.
את המושג “אינטליגנציה רגשית”, שעומד במרכז הגישה שלה, היא מתמצתת כך: היכולת להבין את הרגשות של עצמך, ובו־זמנית להבין את מה שהאדם שעומד מולך מרגיש וחווה. בסדנאות הזוגיות וההורות שהיא מעבירה, המטרה המשותפת היא ללמד את המשתתפים להבין טוב יותר את בן/בת הזוג או הילד שמולם, אף שהדגשים שונים בין שני התחומים. הליבה בשני המקרים היא, לדבריה, תקשורת נכונה. בסדנאות הורים היא בונה זאת סביב הבנת צרכי הילדים מצד אחד הכלה, אמפתיה, שיקוף ואהבה, ומצד שני חוקים, כללים וסמכות הורית, שילוב שמעניק לילד תחושת ביטחון בתוך התא המשפחתי. בסדנאות זוגיות, לעומת זאת, הדגש עובר להבנת הצרכים ההדדיים של בני הזוג, לקִרבה, ולשמירה על ה”אני” האישי בתוך הזוגיות וכל זה, היא מדגישה, הוא רק קצה הקרחון של תוכן עמוק ורחב בהרבה.
כשזוגות מגיעים אליה במשבר, התהליך הראשוני הוא ניתוח משותף של המשבר עצמו. חלק מרכזי מהתובנה שהזוגות יוצאים איתה הוא ההבנה שמשבר לא צץ משום מקום יש לו תמיד סיבות, ואלה קשורות בדרך כלל לשני בני הזוג. ברוב המקרים, היא מספרת, המשברים פורצים כשהזוגיות שוקעת ברוטינה קבועה ומתמשכת, כשהשגרה “מנצחת” ובני הזוג מפסיקים לחוש את אותה קרבה שהייתה ביניהם, עד כדי ריחוק ממשי. דווקא המשבר, במבט שני, הוא זה שמאלץ את בני הזוג להכיר מחדש זה את זו ואת המציאות שאליה נקלעו כזוג, ולטפל, מתוך אותה הזדמנות, בכל הקשיים שהובילו לְשם. כך, לדבריה, זוגות רבים יוצאים מהמשבר מחוזקים יותר גם כפרטים, גם כזוג והזוגיות שלהם עולה למדרגה חדשה.
איך נראית סדנה אצל רחלי בוחבוט
רחלי מתארת את עצמה כאדם חם מטבעו, שאוהב אנשים, ולכן הדבר הראשון שהיא דואגת לו כשסדנה נפתחת הוא יצירת קשר טוב בין המשתתפים משהו שהיא רואה כתפקידה הישיר, לא כתוצר לוואי. הדינמיקה הקבוצתית חשובה לה מאוד.סדנת זוגיות חד־פעמית, לדבריה, נבנית באווירה רומנטית שמייצרת קרבה ראשונית בין בני הזוג. היא מעלה נושאים שונים, מסבירה אותם, נותנת דוגמאות, ואז מזמינה את הקבוצה לשתף ותוך כדי השיתוף היא מגיבה, מסבירה, מייעצת ותומכת. במהלך המפגש היא מלמדת איך אמורה להיראות קרבה בין בני זוג ואיך מייצרים אותה בפועל, מה שומר על האהבה בזוגיות לאורך זמן, ואיך משפרים את מערכת היחסים. בסדנה תהליכית, שמתפרסת על פני ארבעה מפגשים, הצלילה עמוקה הרבה יותר, ונוגעת במגוון רחב של סוגיות זוגיות תמיד בישיבה במעגל, תמיד באווירה טובה ועם כיבוד קל, ותמיד, היא מדגישה, מתוך כבוד רב לאומץ שדורש מבני הזוג להגיע בכלל למפגשים כאלה.
בסדנאות הורות במתכונת של מפגש בודד, המוקד הוא בצרכים הבסיסיים של הילדים: הכלה, אמפתיה, שיקוף ואהבה מצד אחד, וסמכות הורית, חוקים, כללים וגבולות מצד שני. היא מסבירה את המונחים הללו, מבהירה מדוע הילד זקוק להם, ומבקשת מהמשתתפים דוגמאות מהחיים שלהם עצמם כדי לנתח אותן יחד. בסדנה תהליכית בת שישה מפגשים ההיקף מתרחב זמן איכות עם הילדים, נוכחות הורית, שמירה על קו אחיד בין ההורים, ועוד. בכל מפגש בסדנה התהליכית ניתנים גם מעין “שיעורי בית”, וההורים חוזרים ומשתפים כיצד עבר עליהם היישום בפועל, וכל הקבוצה מנתחת זאת יחד.לסדנאות שלה מגיעים בעיקר זוגות שאינם נמצאים במשבר קשה, אלא בתהליך של התרחקות הדדית שעלול, אם לא יטופל, להתפתח למשבר של ממש זוגות שרוצים לחזק ולשמר את הקשר לפני שהוא נשבר. באופן דומה, ההורים שמגיעים אליה הם ברובם הורים שחווים קושי מסוים עם ילדיהם, או שמעוניינים לחזק את הקשר משום שהם חשים שמערכת היחסים הנוכחית אינה מספקת אותם.
סיפורים מהחדר
מהעבודה השוטפת שלה עם זוגות והורים, רחלי חוזרת אל כמה רגעים שנחרתו בזיכרונה. באחת מסדנאות הזוגיות סיפר לה זוג שהגיעו למצב שבו כל שיחתם מתמצית בילדים ובתחזוקת הבית, ומעבר לכך, כמעט כלום, מלבד יחסי אישות מזדמנים. אחרי שיחה על חשיבות הקִרבה ועל דרכים לטפח אותה, הם חזרו למפגש הבא וסיפרו על מה שהם עצמם כינו “נס”: הם הקצו לעצמם, אחרי שהילדים הלכו לישון, זמן קבוע ל”מפגש זוגי” במקום ללכת לישון או לפעילויות הפרטיות שלהם. באחד הערבים ישבו עם בקבוק יין ופתחו בשיחה, ולא שמו לב לזמן שחלף. פתחו בקבוק שני, המשיכו לדבר בלי הפסקה, ובסופו של דבר מצאו את עצמם זורמים יחד אל חדר השינה. הם סיפרו את זה כשהם מחזיקים ידיים, ורחלי מתארת את הרגע הזה כמרגש במיוחד עבורה.
זיכרון נוסף, מלפני כחמש שנים ויותר, נוגע לזוג צעיר ומקסים מתל אביב. האישה הייתה בהיריון מתקדם, ולזוג הייתה כבר ילדה בת שנתיים וחצי. אחרי כשלושה חודשי טיפול הם ביקשו למקד מפגש בבעיה שהעיקה עליהם: הילדה סירבה לחלוטין לאבא, ורצתה רק את אמא, מצב שהיה קשה לאם במיוחד כשהיא בחודש התשיעי להריון. רחלי נתנה לאב הדרכה פשוטה: כשהוא מגיע הביתה מהעבודה והילדה מסרבת לבוא אליו, שירד לגובה שלה, על הברכיים, ויאמר לה בערך כך, שהוא מבין שהיא רוצה את אמא, שבאמת אמא זה כיף גדול וגם הוא אוהב מאוד להיות איתה, אבל שהוא התגעגע אליה נורא ומאוד רוצה להיות איתה, ואולי היא תבחר משהו כיפי שהם יעשו ביחד, ואחר כך היא תלך לאמא. יומיים אחר כך קיבלה רחלי הודעת ווטסאפ מהאם: “תגידי, את מכשפה? איך עשית את זה? הילדה רוצה את אבא שלה כל הזמן…” רחלי צוחקת כשהיא מספרת את זה “מכשפה” זה כינוי שהיא שמחה לקבל, כי לתחושתה זה בדיוק הייעוד שלה: “לכשף” הורים, ולעזור להם להיות ההורים הכי טובים שהם יכולים להיות.
על מה זוגיות עומדת, ומתי היא “חולה”
זוגיות, אומרת רחלי, היא לא דבר מובן מאליו. אם לא מטפחים אותה, היא נובלת לאט, בדיוק כמו עץ שלא משקים. כדי שזוגיות תישאר טובה, מלהיבה, תומכת ונעימה, יש צורך לתחזק אותה באמצעות הרגלים לתת לה מקום משלה ולא רק לילדים, לתחזק את הידע ההדדי על מה שקורה בחייו של האחר, לפרגן, לעודד אינדיבידואליות, ולהמשיך “לחזר” זה אחרי זו גם שנים אחרי החתונה. זה לא חייב להתקיים כל יום וכל שעה, היא מדגישה, אבל צריכים להיות בו אלמנטים של חזרתיות ועקביות, וגם השקעה אמיתית בבן או בבת הזוג.היא נתקלת הרבה בזוגות שמאמינים שהם יכולים להסתדר “לבד”, בלי עזרה חיצונית, ולתפיסתה זה בהחלט לגיטימי לפעמים זה אפילו עובד, לפחות באופן חלקי. אבל, היא מוסיפה, איש מקצוע מיומן מסוגל לזהות דברים שהזוג עצמו לא רואה. היא מתארת את עצמה כמי שיודעת “לקרוא בין השורות”: לפעמים היא נותנת לבני הזוג להתווכח בקליניקה ומקשיבה, ומתוך אותו ויכוח היא מזהה דפוסים חוזרים, ולעיתים אף העברות בין־דוריות או טראומות סמויות דברים שבני הזוג לא יכולים לתקן בעצמם, כי עיבוד של העברה בין־דורית או של טראומה הוא תהליך שדורש ברוב המקרים ליווי חיצוני.
היא מסייגת: “ברוב המקרים”, כי דפוס אחד היא הצליחה לשנות אצל עצמה, לבדה. הייתה לה בעיה להביע במילים את מה שעבר עליה, ובמקום זה נהגה “לעשות פרצופים” כל הזמן. יום אחד אמר לה אשר “את מתנהגת כמו אמא שלך” משפט שהיה לה קשה מאוד לשמוע. אבל במקום להיעלב, היא ביקשה ממנו במפורש להעיר לה בכל פעם שהיא עושה זאת, כדי שתהיה מודעת לכך בזמן אמת. וכך, בעזרתו, הצליחה להיגמל מההרגל.זוגיות בריאה, כפי שהיא מגדירה אותה, היא זוגיות “מאפשרת” זוגיות שבה שני הצדדים מחויבים זה לזה בעומק, אך בלי “לקשור” זה את זו, כלומר תוך שמירה על החופש של כל אחד לבחור איך ומתי לעשות דברים, כולל לצאת עם חברים משלו. זו זוגיות שיש בה כבוד הדדי ושפה מכבדת, וזו זוגיות שבה מדברים על הרגשות ולא “מתנהגים” אותם, כלומר לא מבטאים אותם דרך התנהגות פסיבית־אגרסיבית או שתיקה. כשזוגיות לא מתנהלת כך, היא מגדירה אותה בפשטות כ”זוגיות חולה”.
על חוסן וצמיחה מתוך משבר
כשהיא מתבקשת להסביר מה פירוש הביטוי “לצמוח ממשבר”, היא מתארת תהליך שבו בני אדם, מתוך התמודדות עם קושי, עיבוד שלו והסתגלות אליו, מפתחים חוסן נפשי, הערכה עמוקה יותר לחיים עצמם, שיפור במערכות היחסים שלהם, גילוי של יכולות אישיות חדשות, ולעיתים גם שינוי מהותי בסדר העדיפויות. במילים אחרות: השבר עצמו, לאחר שעברו בו עיבוד, יכול לשמש נקודת מוצא להבנה אחרת של החיים ולעיתים אף עמוקה וטובה יותר מזו שהייתה קודם.
חזון קדימה ומסר מסכם
כשהיא נשאלת כיצד תיראה עבודתה בעוד חמש שנים, רחלי רואה את עצמה מרצה בעיקר על חוסן נפשי, על זוגיות בריאה ועל הורות במיטבה, בפני קהלים רחבים ככל האפשר. השאיפה שלה היא להנגיש את הכלים הפרקטיים והישימים שהיא מלמדת לכמה שיותר אנשים, החלום המוצהר שלה הוא להגיע לאלפי אנשים בכל חודש, אנשים שיצליחו לבצע בעצמם את השינוי שהם כה רוצים בו.היום רחלי חזקה,מאושרת, נשואה לאושרי 40 שנה ועדיין מאוהבת, אמא גאה לשלוש בנות מדהימות וסבתא פעילה לשלושה נכדים מקסימים.את המסר המרכזי שהיא מבקשת להעביר היא מנסחת כך: איננו בוחרים את אירועי החיים שקורים לנו, אבל תמיד נותרת בידינו יכולת הבחירה מה לעשות עם אותם אירועים. הבחירה הנכונה, היא אומרת, היא זו שמביאה בסופו של דבר בדיוק את מה שרצינו שיקרה.
הוספת תגובה