בערב הייחודי שנערך ב 20.10.26 שבוע ימים בדיוק לקראת הבחירות הטעונות שלאחר אסון השבעה באוקטובר, הגיעו נציגי מפלגות גוש השינוי, כלומר אלה שמתמסרים להחלפת השלטון, בכדי להציג את תפישות העולם שלהם בנוגע לחינוך.את הערב הנחתה לינוי בר-גפן הדעתנית שלא לוקחת שבויים כשהיא מטיחה את שלב השאלה הזהה בפנליסטים שלה, ולצדה, ערן צור, נציג מדינת תל אביב אם נרצה, שהשמיע כמה משיריו, ברוח המהורהרת שאפיינה את הערב רווי המתח של לקראת ההצבעה הגורלית.
באולם שברחובות, נכחו מיכל הירש נגרי – אשת ביחד, מיכל רוזין נציגת “הדמוקרטים”, מור דקל אשת “ישראל ביתנו” ו תאיר איפרגן נציגת מפלגת “ישר” שדומה כי הבעיות המעשיות בהן הן טרודות כנשות חינוך מנוסות, עסקו בתקציבים, היעדר שוויון שבין החינוך הממלכתי לזה הממלכתי-דתי והחרדי והערבי, הרוח המפלגתית הנושבת במשרד בהתאם לשר היושב במרומיו, וההתייחסות המצופה להורה ולתלמיד כאל לקוח שחייב להיות תמיד מרוצה וכמובן שכר המורים והיעדר היענות טובי בנותינו ובנינו לקריאה להתגייס למשרות ההוראה הלא נחשקות אל מול ילדי ישראל מופרעי הקשב והעטופים בצלופן הורי.
ואכן, עיקרו של הערב, נשמע כתמונת מצב עדכנית ובלתי מרוטשת של החברה הישראלית, בעיקר זו מקרב מה שהמלעיזים נהנים לכנות – “ישראל הראשונה” האבישיי בן-חיימית. ועל אף שהמושג הזה הפך למאוס, הוא עדיין מייצג מציאות של מעמד הביניים הישראלי, הוותיק, החי ברובו במרכז הארץ, והוא בעיקר “למד מם” – כלומר “לא מרוצה”, וייתכן ובצדק, מהכל, אבל בעיקר ממערכת החינוך, אסקופה נדרסת שכולם אוהבים לסנוט בה כבונטון.
דומה כי עברנו מיליוני שנות אור מאותו בית הספר שבו ילדים מגיעים בבוקר מסורקים, עם ילקוטים מדוגמים ותיקי אוכל מבד עם לחם שחור וחצי מלפפון, עם חולצה כחולה, עם סרט כחול או לבן ושרים שלושה המנונים של סולידריות עברית. ואכן, הערב באופן סמלי משהו התרחש ברחובות, אותה עיר שהייתה מזוהה עם ראשית ההתיישבות העברית בארץ, אנשי עליה ראשונה, אינדיבידואליסטים, קולאקים – כלומר איכרים, פרדסנים, ופחות יושבי הערים הסוחרים, הספקולנטים, כפי שכינו אותם לובשי החולצות הכחולות בלעג, ובעלי השווארמיות של היום, ומוכרי הגזוז של אז בפרברים העירוניים. מי שיבקש להתחקות אחר אותם אנשים לא חומרניים עם אהבה לאדמה, והערכה ולא מעט ייראה מהמורים, מוזמן לקרוא בכתביו של ס. יזהר בן המקום, או של דודו, משה סמילנסקי. כתבים שניתן אולי למצוא בחנויות ספרים משומשים, “יד שניה”, כיאה לספר שהפך למוצר וינטאג’, בעידן שבו ילדים וגם מבוגרים, כבר לא קוראים ספרים, אלא בעיקר קוראים תכתובות ווצאפ.
ואולם, החולצות הכחולות בערב הרחובותי, דווקא נותרו, מלובשות על כתפי פעילים חברתיים עם ניצוץ בעיניים של מי שמבקשים מעט כמו ש”סניקים חילוניים, להשיב עטרה ליושנה, להשיב ערכים סולידריים, חמלה, ומתוך הבנה שחינוך הוא המפתח לכל. הם נזכרו בערגה בעידן שבו חינוך היה מקצוע ראוי, ואפילו נזכרו בעידן לא כל כך רחוק, בימי ממשלת רבין השניה בה אנשים כיוסי שריד ושולה אלוני, הגיעו לחינוך עם תחושת שליחות. ואולם היה זה רגע קצר בהיסטוריה הישראלית, כששלטון העז להכריז שהחינוך ניצב במרכז. לא בכדי ימי אוסלו העליזים, שנקטעו בהירצחו של רבין, גדעו גם את החלום הזה, ואת סדר העדיפויות השפוי ההוא.
אין פלא אפוא, שרוב אנשי גוש השינוי שבאו להציע את מרכולתם בעיקר עסקו בלגז’דר על מערכת החינוך. כנראה בצדק. אבל נוכחותם הבלעדית של אנשי גוש השינוי, דווקא הדגישה את חסרונם של אלה שעליהם יצא קצפם של הנוכחים בערב – אנשי החינוך החרדי והערבי, אשר באופן משונה, דווקא כאוכלוסייה חלשה, ידעה לדאוג לעצמה היטב במערכת החינוך.אולי דווקא הנפקדים – החרדים והערבים, הבהירו כי אנשי גוש השינוי חשים שהם בקרב מאסף, רגע לפני הקטסטרופה. הייתי שמח לשמוע נציג משלהם שיסביר להם מדוע לשיטתם הם מצליחים לשמר את הגחלת המסורתית שלהם בעוד אנו נכשלים ומתייסרים.
אבל שעה שמשקיף מן הצד מביט באלה שרבים האם יש לתת אוטונומיה לשטח, ולא לאפשר לראשי מערכת החינוך שמוצאים עצמם מונהגים בידי תפישת המפלגה השולטת במשרד החינוך, מבין שהם מחמיצים נקודה מרכזית אחת, לטעמי – חינוך כנראה מתחיל מהבית ובתי הספר, הם בעיקר שיקוף של הבית ממנו מגיע התלמיד. אנשי החמ”ד, החינוך הממלכתי הדתי, העמידו תמיד בראש חינוך, כערך מכונן, ולכן ידעו לעשות את מה שמשתקף כגזל הקופה הציבורית – לדאוג לעצמם. בית שבו אין ספרים, ואין הערכה לסקרנות ואינטלקט, לא יכול באמת להרוויח את מקומו על דוכן המייללים, כשהוא דורש חינוך שמתעלה על ממוצע המיצ”ב העגום.
שכן, מערכת חינוך ממלכתית, לא יכולה להחליף בית שבו קוראים ספרים, או שבו בעיקר בוהים בתוכניות ריאליטי ובישול בפריים טיים. לא יועילו הנהיות והתוגות אודות מנהלת חסרת אונים כנגד הורים מתערבים במקום שיהיו רק הורים מעורבים, אל מול מערכת שנתפשת כבלתי מתגמלת וקולטת אליה מורים שמצאו עצמם מחנכים באין ברירה, כשהאפשרויות האקדמיות שבידיהם מצומצמות, והשיחה הטעונה התפוצצה כששאלת “הערבים הנוהרים לקלפיות ולמשרות ההוראה” פיזרה רסיסים בערב. פני בתי הספר והתלמידים כפני החברה הישראלית, בעיקר זו שלמרות שהיא מאכלסת את מעמד הביניים הגבוה ומעלה, חשה נרדפת ובלתי מסופקת.
“מורים ערבים”, לחששו הכל, כשהנציגים, כל אחד בתורו הציג את תפישת עולמו, כשהתחילו להבין שמורים, כמו עובדים זרים בתעשייה ובחקלאות, הם כנראה כוח האדם של הטרנד הבא, כשבאים למלא את המחסור המשווע במורים. לא מעט צביעות מחד, וגזענות מאידך פרצו במלוא עוזם כשהרעיון עלה. בעידן שבו הרופאים, הרוקחים, רואי החשבון ובקרוב גם המורים, עומדים להיות מאויישים, כמו היהודים שבקשו מוביליות מעמדית במזרח אירופה, בידי אלה הנמנים על עשרים וחמישה האחוזים מקרב האוכלוסייה.
זה היה ערב מעט עגום, אבל כמו שמספרת דמותה של קלרה מהמערכון המפורסם “הטלפון” של הגשש החיוור, שכתב יוסי בנאי, שהיטיב להיישיר מבט בישראליות. “היה המערך – עשיתי ספונג’ה, בא בגין – עשיתי ספונג’ה ומי שלא יבוא עכשיו, אמשיך לעשות ספונג’ה… מה שהיה הוא שיהיה, ומה שנעשה הוא שיעשה, ואין כל חדש תחת הפאנלים!”היה המפד”ל במשרד החינוך, התמודדנו, הגיע קיש, מחינו ורגזנו, אבל כנראה שרוב ילדינו מרחובות ובנותיה במדינת תל-אביב יהיו ילדים שירוויחו הון עתק בהיי-טק, ואז או שישכחו מאתנו למרות שימשיכו לקטר על מערכת החינוך ממנה הם יצאו, או שיהיו הייטקיסטים, שילבשו חולצות כחולות, יצאו לרחובות וימחו, ויקימו תנועה שזועקת את מה שכל דור זועק כנגד הדור החדש, מצקצקים בסגנון – “כשאנחנו היינו בבית ספר…”.
אורון שוורץ הוא עורך-דין, שותף מייסד במשרד שוורץ-נרקיס ושות’, כותב ומגיש סדרות הפודקאסט “משפט חוזר” ו”ישראל הראשונה” בתאגיד השידור “כאן”, ארכיאולוג וטייס בתחום התעופה הקלה.
ניתן להאזין לפודקאסטים של אורון שוורץ, ב”כאן הסכתים” בקישוריות:
“ישראל הראשונה”:
https://www.kan.org.il/content/kan/podcasts/p-776284
“משפט חוזר”:
https://www.kan.org.il/content/kan/podcasts/p-8222
הוספת תגובה