הכל מורכב והכל מסובך, אבל הכל גם די פשוט ומאוד שורשי וזך. הסיפור של שרה הוא סיפורן של משפחות רבות שנאלצו להיקרע בין הזיכרונות והגעגועים לביתם אי שם, וההתמודדות הלא פשוטה שלהם עם חבלי קליטה בארץ צעירה, שלא בהכרח ידעה איך לקבל אותם נכון. ואהובה בר-לב, מי שפונתה בזמנו עם משפחתה משכונת ימין משה שבירושלים, יודעת דבר או שניים על כל זה.
ספרי קצת על עצמך ועל הבית שבו גדלת – איך הבית והילדות עיצבו אותך להיות האדם שאת היום?
נולדתי בירושלים ואני חיה בה עד היום. זו העיר האהובה עליי למרות ואולי דווקא בגלל מורכבותה. אני אוהבת את האוויר והאור שלה, את הנופים והאנשים המיוחדים שבה ואת ההיסטוריה שלה שמהדהדת בכל פינה. בעיניי, כל אלה מייחדים אותה מכל מקום אחר.
אני נשואה, אמא לארבעה וסבתא לשישה. גדלתי בבית מסורתי שופע חום, שמחה, נתינה ואהבה, חמישית בין 17 אחים ואחיות. בת להורים ציוניים שהיו מחלוצי הארץ הזאת וסייעו לתקומתה בכל ליבם ונפשם. אבי ז"ל, שהיה איש צנוע וישר דרך, הטמיע בנו את קבלת השונה ותמיד אמר שדרך ארץ קדמה לתורה. אימי שתחיה, בתעצומות הנפש שלה, לימדה אותי לעמוד איתנה מול כל קושי ותמיד להיות בנתינה לזולת. הוריי העניקו לנו ילדות שמחה שבנתה בתוכנו חוזק. ילדות כזו שגם בתקופות מאתגרות היינו בטוב וידענו לגייס את הכוח המשפחתי כדי לנוע קדימה.
לגדול במשפחה כזאת, בהכרח מייצר בך אופטימיות, שמחת חיים וידיעה שעשייה בכלל ועשייה מתוך דבקות במטרה ונאמנות, מביאה להצלחה. המשפחה בה גדלתי והמשפחה שהקמתי הם מקור הכוח וההשראה שלי.
כתבת ספר ביכורים מאוד ישראלי, אבל גם מאוד אחר. מדוע בחרת דווקא בסיפור הזה?
הסיפור הזה הוא הגשמת חלום. הוא בחר בי וחיכה לי כמעט חיים שלמים, נדחק כל פעם לקצה התור, עד שיום אחד ידעתי שהגיע זמנו לצאת לאור. אחרי יותר משלושה עשורים של עבודה מהנה ומספקת בתפקידי תוכן מגוונים בקק"ל, קיבלתי הזדמנות פז לצאת לפרישה מוקדמת. כמעט מייד נשאבתי לכתיבת הספר ויצאתי למסע בעקבות שרה, גיבורת הספר.
הספר ישראלי אבל גם מאוד אחר, אולי כי הוא מספר את סיפורה של ישראליות קצת נשכחת, בוודאי שבימים סוערים אלה במדינה. כשהתחלתי לכתוב, רציתי לספר את סיפורה של קהילת עולים מיוחדת במינה – קהילת יוצאי כורדיסטן הפרסית, שקורותיה מילאו את ילדותי ובגרותי. ככל שכתיבת הספר התקדמה, דמותה של שרה גילתה לי שסיפור נוסף מבקש להיכתב. סיפור על כיסופים לבית, שייכות וזהוּת.
ספרי מעט על החיבור והממשק שיש לספר הזה עם החיים של כל עולה חדש לישראל, מנקודת המבט שלך.
הגירה היא תמיד סיפור לא פשוט. כאן בישראל היא גם עלייה עם המשמעות של חזרה מירידת הגלות. ממש השבוע, קוראת שעלתה כילדה מאלג'יר שיתפה אותי בתחושות שעלו בה כשקראה את הספר בית נע ברוח: "נפשי נקשרה בשרה. כבר בכריכת הספר בציור של שרה, הילדה עם הצמה, ראיתי את עצמי. גם אני ראיתי את הבית שלנו באלג'יר נחרב. גם הדוד שלי נרצח ע"י שודדים… מצאתי בספר גם מדברי החוכמה של אמא שלי."
גם כשהגלויות שונות, יש חוויות שכל העולים לישראל יכולים להזדהות איתן ולמצוא את עצמם בתוך הסיפור. התקופה ההיסטורית המדוברת בספר היא ממש בימיה הראשונים של מדינת ישראל. תקופה שבה מספר העולים עלה על מספר התושבים במדינה! אלה ממדים עצומים שהעם והמדינה הצעירה היו צריכים להתמודד איתם. זו הייתה ההתחלה ומטבע הדברים, נעשו גם שגיאות לא מעטות עם העולים החדשים. חבל שהן חזרו על עצמן גם בעליות הבאות. לא תמיד יישמנו או למדנו, כעם ומדינה/הנהגה, מהתהליכים שהתרחשו בכל עלייה.
המסלול שעברו בזמנו העולים מכורדיסטן, דומה או זהה למסלול שעברו עולים מכל הארצות בזמנו. החיים במעברות; המעבר ליישובים נידחים, מושבי עולים או לערים; המאבק לקיום בתקופות של צנע ומחסור והעיסוק בתחומים ומקצועות שלא תאמו את מה שהכירו מארצות מוצאם, אבל נדרשו למדינה הצעירה. ההבדל היה אולי ביחס לגלויות השונות, באפשרויות שעמדו בפניהן ובאופן ההתמודדות שלהן עם הקשיים.
בסופו של דבר, כל עולה מכל מדינה שהיא, חש את אותה תחושת זרות ראשונית. מתמודד עם בירוקרטיות כאלה ואחרות ועם תושבי הארץ הוותיקים. עובר תהליך של שינוי והיטמעות בחברה. דווקא בימים אלה, נראה לי שמדיניות כור ההיתוך שביקשה ליצור תרבות אחידה מסוימת אחת מכל הגלויות, לא צלחה כל-כך. אני מקווה שאנחנו פתוחים יותר כיום לקיים חברה שמאפשרת לתרבויות וגוונים שונים להתקיים בתוכה ולהתעשר אלה באלה.
מה קיווית שהספר הזה יהיה עבור מי שקורא בו? מה הדרך שאת מקווה שהוא יעשה בעולם עבור אנשים?
מהתגובות המרגשות שמגיעות אלי מקוראות וקוראים אני כבר מתחילה להרגיש את מה שקיוויתי שהספר הזה יהיה עבורם ואני מלאת תודה על כך. עם כל תגובה אני מגלה שהדבר שכיוונתי אליו קורה ואפילו עוד הרבה יותר, כשקוראים מספרים לי על תובנות מהספר שלא בהכרח כיוונתי אליהן.
רציתי שהספר ירגש וייגע בלבבות של הקוראים. שהם יזדהו עם שרה, גיבורת הספר והמסע שהיא עוברת. שיהיו אנשים שימצאו שם את עצמם ואת דור ההורים והסבים שלהם כעולים חדשים ו-ותיקים, כחלוצים, כאנשים שנאבקים על הגשמת חלומותיהם. קיוויתי שהקוראים ימצאו בספר נחמה לגעגוע העמוק שיש בהם לתרבות ולמסורות של דור ההורים והסבים ולנופים רחוקים. שהספר יירפא וייתן מקום לחיים שקצת נשכחו.
עכשיו, כשאני יודעת קצת על החוויה שיש לכל מי שקורא את הספר, אני בעיקר רוצה מאוד שהוא יגיע לעוד אלפי קוראים שיתרגשו ממנו, יזדהו ויימצאו בו נחמה.
איזה חלום עדיין לא הגשמת?
יש לי עוד כל-כך הרבה חלומות להגשים. מידי פעם אני בודקת במגירת החלומות ומצליחה להגשים חלום ישן או חדש, גדול או קטן. הספר "בית נע ברוח" הוא חלום ארוך שנים ומהרגע שהתגשם, הכתיבה ממלאת אותי ונפתח לי מרחב להגשמת החלום הבא בכתיבה: לכתוב את הספר השני ויחד איתו לכתוב גם ספר ילדים, שיגשים משאלה של נכדותיי.
חלום גדול אחר, שנשמע לכאורה פשוט, הוא לצאת למסעות ברחבי העולם ולנשום נופים אחרים, יפים ומיוחדים.
איך את רואה את העתיד שלנו כאן, לאור כל המאורעות האחרונים? מה לדעתך יחבר ויחזק ביננו כאומה וכעם?
אפשר בקלות להיתפס לייאוש ולחזון אפל על עתידנו, בצל האירועים הרודפים זה את זה ומסעירים את הרוחות במדינה. הקרע הולך ומעמיק, הפוליטיקאים הולכים ומקצינים, נשים מותקפות ומודרות על עצם היותן נשים, ההסתה וההשתלחות גוברים ומנגד העם מגיב בהקצנה משלו מתוך פחד, אי וודאות ותחושת סכנה פנימית ממשית לכל מה שידענו ורצינו עד כה כעם ומדינה. ואין אף מבוגר אחראי, מנהיג, שיידע להניח רטייה מרפאת על הפצעים, להרגיע, לאחד ולאחות.
לפעמים אני מרגישה שצמצמנו את העולם שלנו כל-כך עד שאסור אפילו לדבר על איחוי ואיחוד. כאילו חייבים לבחור צד ואם בחרת צד את לא יכולה לראות את מי שמשתייך לצד האחר ואת כאביו. כאילו שלדבר על איחוד ואיחוי זו חולשה ונותר רק רצון לנצח. אבל את מי ובאיזה מחיר?
הספר "בית נע ברוח", מביא גם את סיפור הכאב והפצע של העולים מארצות האסלם, שנותר פתוח. למרבה הצער, עד היום, בכל פעם שפוליטיקאים לא מוצאים דרך, הם לוחצים על הפצע הזה שמגיר דם ומצית מחדש את התבערה. ההפרדה, הכפייה, ההתעלמות או הקעקוע של ציבורים שלמים כדי להצדיק דרך, זה בדיוק מה שקורה היום. כך קרה לאורך שנות קיומה של המדינה, פעם היו אלה העולים מארצות האסלם, אחר-כך המפונים/מגורשים מיישובי גוש קטיף והיום זה כלפי כל מי שמוחה כנגד שינוי פניה של המדינה. המעשה הוא אותו מעשה והתוצאה כמובן זהה. מביאים אנשים אל הקצה.
רק לאחרונה, נחרדתי לקרא על "תנועת ההיפרדות" שמבקשת לחלק את הארץ והעם ליהודה וישראל, ליברלים ושמרנים. כאילו זו כל המהות שלנו כבני אדם, חברה ועם. במקום ללמוד מההיסטוריה ולזכור שההפרדה של ממלכות יהודה וישראל הביאה למלחמת אחים שנמשכה 130 שנים! יש מי שמבקשים לשחזר אותה על כל קלקוליה.
למרות שאני אופטימית מטבעי, אני רואה גם את עוצמת הקרע. הגענו למקום שבו כל צד מצליח לראות רק את הכאבים שלו. ובכל זאת, אני מאמינה שנוכל להתגבר גם על הקרע העמוק הזה. גם כי החלופות מחרידות מידי בעיני, גם כי אין לנו ארץ אחרת ולא עם אחר להשתייך אליו. וגם כי לפעמים כל מה שצריך הוא מבוגר אחראי אחד שישכיל לרפא סוף סוף את הפצעים, להנמיך את הלהבות ולבנות גשר חדש וחזק אל הלבבות ואל הערכים שמחברים ביננו.
ספרי מעט על הדמות הראשית, שרה, ועל הסערה שמתחוללת בתוכה כשהיא עוזבת את הכפר שלה ומגיעה לישראל – מה את חושבת שהמדינה שלנו צריכה ללמוד מזה?
שרה היא ילדה רגישה וחולמנית שגדלה לתוך חלום הבית בירושלים והגעגועים לארץ לא נודעת. היא מכירה את ארץ האבות רק מהסיפורים של חכם שלמה בקָרָאוּלָה – בית הספר ששוכן בבית הכנסת של הקהילה. ועדיין, הכיסופים שלה לבית הזה מניעים את חייה. היא חיה בקהילה יהודית מרוחקת ומבודדת, בתוך סביבה מוסלמית. אחרי טלטלות וטרגדיות שהחיים בגלות מביאים עליה, שרה מגיעה סוף סוף ליום שבו היא עומדת להגשים את חלום הדורות לשוב אל הבית בארץ ישראל.
זה היה אמור להיות היום המאושר בחייה אבל היא עומדת בו קרועה ומבוהלת בין אמא שלה והאיום המרחף על ראשה מהמוסלמים, לבין בית כיסופיה. היא יוצאת למסע אל הלא נודע. מיטלטלת בדרכים מסוכנות וגרה בבית קברות, בעודה מחכה לגאולה שתגיע מהארץ.
כשהיא מגיעה לישראל, היא עומדת תוהה וזרה בליבו של מחנה עולים וכמו כל העולים אז, נסחפת בין מעברות זנוחות ויישובים מרוחקים ומבודדים בחיפוש אחר הבית. היא רוצה להגיע לירושלים ולהיות חלק מהאנשים בארץ החדשה אבל מרגישה בלתי נראית לאנשים, שמפנים אותה מכאן לשם לפי רצונם וצרכיהם. היא משוועת להשתייך ונדחית. כשהיא כבר מוצאת את תחושת הבית, מגיעה העקירה. אבל לא ילדה חולמנית ואישה דעתנית כשרה תוותר.
למרות שלרוב אנחנו לא נוטים ללמוד מההיסטוריה, בוודאי שלא פוליטיקאים, העלייה הגדולה הזאת וכל העליות שבאו אחריה, חייבים להיות מורי הדרך למדינה. קודם כל להכיר בפצעי העבר ולרפא אותם ואז ללמוד לתת מקום לעולים החדשים ולתרבות שמגיעה איתם. לראות אותם ולתת להם את מה שלא ידעו או לא יכלו לתת בסבבי העלייה הקודמים.
אני בטוחה שאף אחד מאיתנו, כפרטים, עם ומדינה, לא רוצה ולא חולם לחזור למקום הזה של שרה בגלות, שבו אין לנו בטחון בסיסי של בית, שייכות, מוגנות וזהות.
הוספת תגובה