האמת אהבתי את הסרט. אהבתי בעיקר בגלל צורת הצילום. לראשונה זה לא רק שהצילום הינו קלוז אפ ( יותר מאוחר אפרט לגבי זה ), מבליטים חלקים בגוף, שלכאורה, אין שאלה שאותם לא כדי להבליט. כולנו יודעים, שתעשיית הקולנוע, הטלוויזיה, עוסקת בחזות מושלמת. לא רק שלוקחים הזווית הכי טובה למרואיין, למצולם, לשחקן, משתמשים בשלל עזרים, בכדי "לשפר" גגון, איפור, זוויות צילום, בינה מלאכותית ומה לא. ובכן, הבלטת קמטים, חלקים שאינם "חלקים", בפנים בגוף. הפלא ופלא, בעיני זה היה יפה, אפילו ראיתי את היופי ניבט מבעד לקמטים. ( אולי ענין של גיל וטעם). בהחלט מפתיע.
לגבי צורת הצילום קלוז-אפ אפרט: קלוז אפ (CLOSE UP), בעברית "תקריב", הוא צילום מקרוב, בדרך כלל של פני הדמות. צילום כזה מאפשר הבחנה בפרטים. הבמאי ז'אן לוק גודארד אמר פעם ש"כשאתה מצלם פנים אתה מצלם את הנשמה שמאחוריהן". צילום הפנים יכול להעביר רגשות, מצב רוח ועוד.
בתסריט יסומן הקלוז אפ בסימון "C.U".היסטורית, האגדה מספרת שצילום התקריב הראשון בסרט עורר בהלה של ממש. כיום אנו רגילים לצילומי פנים של שחקנים ומגישי טלוויזיה מקרוב, אך פעם זה לא היה חלק מהקולנוע. וכך כשהוקרן צילום ראש של שחקן בפריים, בפעם הראשונה וללא שאר גופו, נבהלו הצופים מכיוון שסברו שהם רואים ראש כרות… לא ברור האם הדבר אכן קרה, אבל הסיפור יכול לסמן את השינוי שהכניסה הטכניקה הזו בתרבות ובדרך שבה מספרים סיפור.
לגופו:
מראה לא שכיח, דברים שלרוב בעמודים האחרונים של העיתון, אם בכלל. בכלל מי רוצה לגעת בגהה? ובכן את יום הולדתה ה-51 חוגגת דבי לסרי במחלקה הסגורה בגהה. ריבה, בת זוגה, מגיעה למחלקה עם מיכל סטודנטית שלה במסלול וידאו-תרפיה כדי שתיצור יחד עם דבי סרט. מיכל נשאבת לעולמן של דבי וריבה, הסקרנות שגולשת לאובססיה, מיכל חוצה גבולות אתיים ואישיים בחיפושה אחר האמת, ומוצאת את עצמה לכודה במשולש יחסים שיוצא מכלל שליטה. הסיפור, סיפור שמחפש תשובות, קורם אט אט עור וגידים.
בבתי הקולנוע בישראל החל מ- 6 במרץ 2025
שחקניות: איילת מרגלית, כרמית מסילתי, חווה לוי רוזלסקי
הפקה: מונצ'ז
אריאל דרור, עו"ד ( מומחה לענייני ירושה ), כתב תרבות.פילמס
הוספת תגובה