עמוד הבית » העולם כולו במה וכולנו שחקנים על במת החיים

העולם כולו במה וכולנו שחקנים על במת החיים

צילום: pexels
לפעמים נדמה לי שיש לי את העבודה הכי מיוחדת והכי מאתגרת שיכולה להיות. בכל פעם שאני עומדת מול קהל נוצר הקסם הזה של החיבור המידי עם הקהל. ואז שוב עולות השאלות: הקהל יתחבר?

ישתף פעולה? יצחק או יצחק? יתרגש? הרצון העז הזה להתמסר אל הקהל הוא מנת חלקו של כל אומן העומד על במה. אם התשוקה הזו לא בוערת,  הקהל מבחין מיד. הקהל מזהה זיוף תוך שניות. האומן מצדו צריך לגייס את כל מה שיש לו ופשוט לצאת למסע שאין לו מושג מה יתרחש בו. כמה פעמים קרה לכם שהיה לכם יום רע? רבתם עם בן הזוג או הילדים, הבוס היה קשוח מידי או סתם קמתם ללא מצב רוח? קורה לכולם, זה נכון..

מה עושים? מסתבר שעולם כמנהגו נוהג, אנחנו כנראה נקום בבוקר, נתלבש, נצא לעבודה, קצת מדוכדכים, אבל "אין ברירה", נאמר לעצמינו ,ונשאב לעוד יום של שגרה. "פשוט ניתן ליום לחלוף, שהרי מחר יגיע יום חדש". הדיאלוג הפנימי הזה, שכל אחד חווה לא פעם, הוא איננו מנת חלקם של העומדים מול קהל. אומן או מרצה אינו יכול להרשות לעצמו "לתת ליום לחלוף" כאשר הוא נמצא דקות ספורות לפני עליה לבמה. את הקהל לא מעניין מה קרה לאומן טרם עלייתו לבמה, הוא גם לא מתעניין בשלומו וזה לא רלוונטי עבורו אם מישהו הכעיס את האומן לפני שעה.

הקהל מגיע לקבל ערך, תובנה, שירות, הוא מגיע לצחוק, להתרגש, לעבור חוויה, לצחוק, להזדהות. הקהל רואה באומן השתקפות שלו עצמו ומוכן לצאת למסע. האומן הוא סוג של כלי, אמצעי עבור להתנתק משגרת היום ולהיכנס למציאות בממד אחר. האומן למעשה חי חיי ויתור. לפני העלייה לבמה,  הוא מותר על הצורך להיות מדוכדך, כמו שקורה לכולם אם יש להם יום מאתגר, הוא מותר על הצורך לעמוד רגע מול מראה ולומר "קשה לי". הוא לא יכול להרשות לעצמו. האומן נשאב לתוך ואקום של חיים לצד החיים שלו עצמו.

צילום: pexels

לעיתים זה מבלבל, לעיתים זה מתסכל ובכל פעם מחדש, אנו השחקנים מזכירים לעצמנו מתי אנחנו חיים למען הקהל ומתי מדובר בחיים שלנו. לא פעם כמדובר בחוויה חזקה במיוחד. הקהל חש הדהות, הוא לעיתים מבלבל בין הדמות העומדת על הבמה או משתקפת בסרט או בסדרה, לבין האומן עצמו. זה קורה לרוב כשהקהל מאמין לדמות שהאומן מגלם. זה קורה לרוב כשהשחקן עושה עבודה טובה, שהרי גם אם מדובר בדמות, תמיד יהיה בה קורטוב מחייו של האומן . לא פעם נשאלתי, "איך אפשר לחיות ככה? לא בא לך לפעמים לעזוב הכל ופשוט לחיות חיים רגילים, לבלות בערב כמו כולם מול הטלוויזיה או לשם שינוי לצפות בעצמך בהצגה?".

התשובה היא מאוד ברורה. אומן חייב לבטא את עצמו. מדובר בצורך קיומי של ממש. לעיתים מתחשק לנו לומר משהו, לעשות משהו, לצאת מהגבולות של עצמינו, ואנחנו לא מרשים עצמינו לעשות זאת. החרב המרחפת מעל ראשנו היא: " מה יגידו? ". אומן המגלם דמות, ואפילו סטנדאפיסט שאינו מגלם דמות, למעשה מרשה לעצמו לומר, לעשות, להתנהג ולפעול הרבה מאוד פעמים באופן שהוא עצמו בחיי היום יום לא היה מרשה לעצמו. כדמות- זה אפשרי. באמצעות הדמות הוא נותן דרור לכל מה שהוא חש או רוצה לומר.

צילום:pexels

כל שחקן יכול לספר על המפגש עם הקהל מחוץ לבמה. כמה פעמים קרה לכם שראיתם שחקן מפורסם בסופר מרקט? או בקופת חולים? ואז חולפת לכם המחשבה: " הוא נראה קצת אחרת…הוא לא אומר שלום…הוא רציני מידי". קרה לכם? לא פעם, לקהל יש מין ציפייה, לפגוש את הדמות אותה מגלם השחקן גם בחיי היום יום. ההפרדה שהשחקן עושה בין הדמות ובין החיים הפרטיים שלו, קצת יותר קשה לקהל עצמו. העניין הוא, שהשחקן לא מגלם דמות מחוץ לבמה.

צילום: pexels

לא פעם קורה לי שאנשים ניגשים אליי ברחוב, או בקופת חולים ומיד מצפים שאני אספר בדיחה או אהיה מצחיקה עשרים וארבע שעות ביממה. לפני מספר שנים נפלתי משבע עשרה מדרגות בבניין מגורים ולמעשה צנחתי קומה שלמה. שעות שכבתי בחדר המדרגות ללא הכרה עד שבחור אחד מצא אותי והבהיל אותי לבית החולים. באותם ימים עלתה הסדרה "צומת מילר " של אדיר מילר ואני השתתפתי באחד הפרקים. מיד עם הגעתי לבית החולים, שמתי לב למבטים הננעצים בי הן מצד החולים והן מצד הצוות.

ואז חלפו בי מחשבות לא פשוטות: כולם מסתכלים עליי. הם כנראה זיהו אותי. אם אבכה, מה יגידו עליי? יצלמו אותי? ואני החלטתי שלא להיכנע למחשבות הללו ופשוט אפשרתי לעצמי להיות – פשוט אני. בכיתי, צעקתי, התנהגתי כמו כל אדם נורמאלי שזה עתה נפל ממדרגות ונפצע. לאחר שהשכיבו אותי על מיטה והתחילו "להסיע" אותי לעבר חדר המיון, בעודי בוכה, קפצה מישהי מאחד הספסלים בחדר ההמתנה, שלפה טלפון נייד ושאלה: "אפשר סלפי?". הסתכלתי עליה בתדהמה. מישהו צעק לה: " את לא רואה שהיא פצועה?". והיא, מבלי להתבלבל פנתה אליי ואמרה: " ואוו, מה קרה לך? יאללה ספרי בדיחה, תראי איך הכל עובר לך צ'יק צ'אק".

צילום: pexels

מה קרה פה בעצם? אותה גברת ביקשה שגם באותה העת בבית החולים, כשאני פצועה, אמשיך לגלם את הדמות הקומית שהיא מכירה. אולי מדובר בחוסר רגישות אך זהו אינו מקרה חריג. זה קורה, ולא מעט. יחד עם זאת, אנו האומנים חיים ונושמים קהל ומבינים שגם "בלבול " כזה יכול לקרות. אחותה שהתלוותה אליה, אמרה לה: " את ספרית. תארי לך שלקוחה שלך הייתה רואה אותך כאן בבית חולים והייתה מושיטה לך מספריים ומבקשת ממך לספר אותה. היית עושה את זה?" . אותה גברת שביקשה סלפי נגשה אליי והתנצלה, ואני רק חייכתי והזמנתי אותה למופע הבא.

פתאום חלפה מחשבה בראשי: למעשה גם אותה גברת הייתה לרגע אחד קהל או שיחקה דמות בעצמה. שהרי כולנו במובן מסוים שחקנים ומשחקים יום יום על במת החיים.

מאת: ענת אביעד, קומיקאית, סטנדאפיסטית ומרצה: www.anataviad.com