עמוד הבית » לרגל חג הסיגד – סיפור מסע מרתק מאתיופיה לארץ של משה ישעיהו

לרגל חג הסיגד – סיפור מסע מרתק מאתיופיה לארץ של משה ישעיהו

משה ישעיהו, צילום: באדיבות משה ישעיהו
לאחרונה חבר משותף חיבר ביני לבין משה ישעיהו, איש חינוך בוגר תואר שני, שהחל חייו כילד רועה צאן, עבר מסע רגלי ושהות של מעל שנתיים במחנה פליטים בסודאן, ומשם הוברח לישראל באמצעות אנשי המוסד וסייעניו, דרך כפר הנופש המפורסם שהכיסוי שלו היה בכלל לימוד צלילה. וזהו הסיפור, ואלו מילותיו.

"12 בספטמבר 1975 בראש השנה האתיופי ערכו מנגיסטו וארבעה מאקדוחניו ביקור לילי בחדר שבארמון השני, הם חנקו את הזקן התשוש בכר מיטתו ובחשכה הובילו את גופתו לחצר, שם מתחת לבית שימוש הציבורי קברו כקבור החמור את אחרון מלכיה הנוצרים של אתיופיה". מתוך הספר "פרשת המכשף הסוציאליסט"/ איסו אלמיהו.

אתיופיה מתעוררת לעידן חדש של שלטון מנגסטו היילה מרים, חזונו להביא את אתיופיה למשטר סוציאליסטי נוסח ברית המועצות וצפון קוריאה. הוא נשען על זרועות טרור, שירותים חשאיים, וטבח.

באותם ימים דרמתיים של קרבות יריות ברחובות וטרור רשמי, נהג היו"ר מנגיסטו היילה מרים הגדול שלנו לנפץ בקבוקים מלאים בדיו אדום ויש אומרים שזה היה דם ממש, בשעה שהתלהם בנאומים להמונים, שבהם הבטיח להם שדם האנרכיסטים יזרום כמו הנילוס הכחול וחתם בקריאה השגורה "אנאשנפאלן"- כלומר "אנו ננצח", על כך השיבו מלחמה אלה שסווגו כאנרכיסטים בקריאתם שלהם "אינצ'נפלן"- אנו ננצח,  בין הקבוצות האתיופיות המבטאות "שה" ו"צ'ה"התחולל קרב בלי מצרים… כל מי משתמש ב"צ'ה" מסתכן במאסר ואפלו במוות.

משפחתי ואני שגדלתי בכפר נידח בצפון אתיופיה, נהננו שזרועו של השלטון לא נחה עלינו, אך לא עברו חודשים הכפר שלנו הפך לאיזור אסטרטגי בהם התרחשו קרב דו"צ בין 5 קבוצות גרילה שלחמו אחת בשנייה, אני בשמוע רעם התותחים המתקרבים לאזורנו, הנסתי בזריזות את הצאן שלי לכיוון הבית, וכל הכפר התארגן לברוח ביערות עד  למשך מספר ימים עד יעבור הזעם של המלחמה בין קבוצות הגרילה, וכך זה היה חוזר חלילה בכל פעם.

מרצה מול קהל, צילום: באדיבות משה ישעיהו

לילה אחד אבי מעיר אותי ומניח אותי על סוס שהמתין מחוץ בחצר, לתדהמתי ראיתי עשרות אנשים מתרוצצים זה מול זה ומתח אדיר, חשבתי בלבי שהפעם ידו של מנגיסטו עומדת להשיג אותנו, משקיף מעל הסוס להבין מה מתרחש, השכנים הגויים נופלים על צוואר משפחתי ונפרדים לשלום דבר שהגביר את החרדה שלי שהמצב ממש קשה, ולאט לאט קבוצה של כ-120 איש מורכבת ברובה מקרובי משפחה שאני מכיר אותם, מפלסת את דרכה ממש לא לכיוון יער העד שנהגנו להתחבא בו, זה היה כיוון אחר, שטח חשוף אך הררי. על האדמה ניצבים סלעי בזלת כאילו שתלו חרבות מתכת הפוכות, פחדתי פחד מוות שלא אתגלגל לתהום. אם לא אחזיק באוכף ואעצום עיניים. פחדתי שמא ענף עץ לא יעיף אותי לאחור, במקביל ניסתי לשחק במשחק להבין את האסטרטגיה של הקבוצה שלי, מדוע השכנים הגויים נשארו מאחור, מדוע לא באו אתנו, מדוע בכו הורי וגם הם? ומדוע לא לכיוון היער? הרבה שאלות הטרידו אותי, אחרי שעה של הרהורים באה התשובה הגואלת מדודותיי שהתיישבה עמי על אותו סוס, היא לחשה לאוזני: "אנו בדרך לירושלים", על ירושלים ומה שמחכה לי שם כבר שמעתי ועוד איך שמעתי, לא שמעתי זאת כמובן מהורים חלילה, אלא מאותה דודה שלא שמרה סוד. חשבתי הקלה ויכולתי להמשיך במסע ביותר התרגשות אבל עם הרבה מחשבות שמתרוצצות בליבי. הצאן שלי –  שלא נפרדתי ממנו, הנופים, המפלים, פירות היער שאכלתי בעת הייתי שומר על הצאן, השדות שנהגתי לשמור מפני הקופים ובעלי חיים רבים שנהגו לתקוף לעתים קרובות. חברים בגילי לא היו בכפר שלי, גם כך לא היה זמן לבלות, כי כילדים עבדנו כל הזמן בשדה או ברעייה.

המסע המשיך לאיטו ומתח גדול היה באוויר, המתח הזה מחזיק מעמד מספר שעות מרגע שנפרדנו מהשכנים הגויים ויצאנו לדרך, עוד לפני עלות השחר מצאנו את עצמנו מוקפים ע"י  12 סוכני ממשלה, קראו להם "שיבטא". תפקידם היה לעצור ולדווח לשלטונות. במקום התפתחה מהומה גדולה. דוד שלי חשב לירות באחד מהם כי לא כיבד אותו באופן בו דיבר אליו, אבל אבי מנע זאת ממנו ברגע האחרון. עכשיו אנו בידיים שלהם! הם הובילו אותנו במשך יום שלם לכיוון בסיס צבאי של מנגיסטו – קראו להם "הדרג", היה זה צבא מסודר, מאורגן, חיילים לבושים במדים בצבע ירוק, מקפידים על לבוש מסודר ומגוהץ. נכנסנו לבסיס והושיבו אותנו על הקרקע. הגיע קצין וניצב לפנינו, והחל לנאום, מילים שאני זוכר למרות כל הפחד והאימה שתקפה אותי היה "אנאשנפלן" "אתיופיה תקדם"- אתיופיה קדימה" כשחיילים מניפים עם היד בכל פעם שאמרו את המילים הללו. אישה לחשה לחברתה שישבה לצידי  "הם ישחטו אותנו", ובכך אני מבין שנוצא להורג מול כיתת יורים וזה יומנו האחרון. כעת התמונה מתבהרת לי מה פשר הבכי של השכנים הגויים שנותרו מאחור.

חודשים עברו מאותו צהרי היום והנאומים של קציני הדרג, התרגשנו לראות את אבא, דוד וסבא שחזרו מהכלא, לימים סיפרו לנו כי עברו כל יום חקירות, ואיש לא פצה פיו על ההתארגנות למסע לאתיופיה. בסוף החיילים השתכנעו, ושחררו אותנו.

לא עברו שבועיים, המשפחה ניצלה את העובדה שכל הציוד מוכן למסע, ושוב מצאתי עצמי במסע לכיוון סודאן. שלושת הימים הראשונים להפתעתי עברו בשלום. בצהרי היום נפתחה עלינו אש חיה. אמא מושכת אותי ברגל מהסוס ומשכיבה אותי ואת שתי אחיותיי ונשכבת עלינו, כדורים עפים מעלינו! הותקפנו! הירי היה מכל עבר, הפעם היו אלו שודדים, שרצו לשים יד על מזוודות הכסף שהייתה לנו. בסוף הקרב יש הרוג ופצוע שלהם, הם נסוגים, וכך אנו יוצאים ומתקדמים במהירות.

הימים הבאים נהיו קשים עוד יותר, הפעם איתני הטבע התערבו שלא לטובתנו, ככל שהתקרבנו לגבול סודאן האדמה הפכה לגחלת אש, עד שלא ניתן לדרוך על האדמה ברגלינו היחפות. אמי לקחה את גלימה וקשרה על מותניה, כשהיא משאירה "זנב" מהגלימה המשתרך על הקרקע,  כך שאוכל לדרוך עליו. עם הזמן הגלימה מתחממת ולא עוזרת הרבה.

צמא, היה הדבר אולי הכי קשה. אוכל היה לנו בשפע, בעיקר קמח להכנת פיתה בשעות מנוחה, היה לנו גם "דבו קולו" – סוג של בייגלה – מעין כדורים בגודל של גולה שנאפו טרם יציאתנו, מזונות מצמאים ומים אין. המסע הרגלי נמשך כשבועיים והנה אנו מגיעים לגבול סודאן. לא ברור כיצד ההורים שיחדו את מבריחי הגבולות הסודאנים. משאית קטנה ורעועה לקחה את כל 120 אישה ואיש, ילד וילדה, איש לתוך לב סודן – שם מתחיל חיים חדשים.

בתוך סודן שהינו במשך שנתיים ושלושה חודשים!

מופיע במיאמי, צילום באדיבות משה ישעיהו

אלא היו ימים מפחידים, במדינה עוינת לזרים, שפה חדשה ולא מוכרת. החלפנו זהויות – לבוש מקומי, קיבלנו שם חדש. כילד, במשך שנה וחצי לא יכולתי לצאת מחצר הבתים ששכרנו, שמה יחטפו אותי וימכרו אותי. ההורים יכולים לספר סיפורים מסמרי שיער על שיטות ללכוד זרים במסווה של הכנסת אורחים, אך לא היה לי את "התענוג" לחוות צייד שכזה, כי לא הורשתי לצאת מהבית. דוד שלי, טלהון, איתרע מזלו וחווה מלכודת כזו וממש בנס ניצל.

יום אחד נתקפתי במלריה שתוך שבועות בודדים השאירה אותי שלד עצמות. רוב בני המשפחה הבינו כי ימי ספורים, אבל אמי היקרה לא בקלות תוותר עלי, היא נהגה לשבת לידי בבקתה החשוכה והחום לוהט, וללחוש לי – "אתה זוכר לאין אנו הולכים בני?" אמרתי בטח לישראל! ומה מחכה לך שם? "בית ספר אמא!, בית ספר! יהיו לי הרבה בגדים חדשים! יהיו לי ספרים רבים, כך השבתי לה. המחשבה הזו הייתה לי מעין זריקת כוח להחיות אותי ולתת בי תקווה. היום אני יכול להבין טוב יותר את הספר של ויקטור פרקל "אדם מחפש משמעות" – מהו כוחה של תקווה, ולמי שיש, למה גדול". אמא אמרה לי כי כאשר דיברנו על החיים שמחכים לנו בישראל – העיניים שלי דלקו כמו זוג פנסים של רכב. ואכן, תוך כמה חודשים, והנה אני מצליח להשתקם ולהבריא. הייתי בר מזל בשעה שמאות ילדים ותינוקות לא זכו למזל שלי.

כחצי שנה לפני שאנו עוזבים את סודן לישראל, אנו עוברים למחוז שנקרא 'טואבה' – מחוז שהגיעו אליו הרבה מהגרים אתיופים לא יהודים, שברחו מאתיופיה בעקבות המלחמה. רובם הגיעו ממחוז טיגראי, כולם דוברי השפה הטיגרית. באזור זה היה לי יותר ביטחון עצמי להסתובב אפילו לבד. מצוקת מהגרים זו תמיד בעיה רצינית. כשהסתובבתי באותו המרחב, ראיתי הרבה אלימות בין המהגרים – בכל יום נרצחו לפחות 4-5 אנשים, ולמשטרה המקומית לא היה כל כך רצון לטפל בפשיעה. באתיופיה כל ילד היה משמעותי למשפחה, הוא היה בעל תפקיד עם אחריות גדולה, כך גם אני כרועה צאן, עוזר לאבי בשדה, שומר בלילות מפני חיות הבר, כאן אני משוטט בחוסר מעש. רציתי להחזיר את התפקיד הזה בחזרה גם כאן בלב סודאן. לחזור ולהיות ילד משמעותי למשפחה שלי. המצאתי עבודה מיוחדת, ביקשתי מאבא שלי כסף לקנות לחמניות במאפיה המרכזית – והסתובבתי למכור לחמניות בין הבקתות של המהגרים הטיגריים. זה הסב לי גאווה גדולה ומשמעות.

חודש לפני הבשורה הגדולה על הגעת התור שלנו לעלות לישראל, לא רחוק מהבית שלנו הקים הצלב האדום בית ספר לילדים מהגרים. עבורי  זו הייתה התקדמות לקראת מה שמחכה לי בישראל. שוב ביקשתי אישור מההורים שלי, להירשם לבית הספר, וללמוד יחד עם המהגרים. לראשונה אני אוחז ספר ענק וצבעוני בערבית, עם ציורים ואיורים מדהימים, ויש לי מחברת ועפרון בתוך נרתיק של בד. ההתרגשות הייתה אדירה, ביום הראשון מאות ילדים מהגרים באים לשערי בית הספר – מקבלות אותנו מורות סודאניות, כולן לבושות בבגדים לבנים אבל עם שוט ביד! מסתבר שאני ועוד ילדים סוררים באנו עם בגדים לבנים אבל בדרך שהייתה מלאה בעפר וחול, לא שמרנו מספיק על ההיגיינה וחטפנו בשוט כדי שפעם הבאה נגיע נקיים יותר…

הסוף לסבל הנוראי במדבריות סודן גואלים אותנו גיבורים עלומים, גיבורים מקהילתנו שחברו עם אנשי המוסד והקומנדו הימי של צה"ל. באומץ רב ובתושיה בלתי רגילה, ה'מוסד' מקים כפר תיירות לצלילה. ביום המקום היה בסיס צלילה, תיירים שהגיעו מאירופה ומרחבי העולם נפשו בו ולמדו צלילה. בלילה, בין קבוצות תיירים, כשהמלון היה ריק, שימש אותנו כמסתור להברחתנו. כשהגיע תורנו, הגיע אלמוני לביתנו ולחש להורי שהערב הוא התור שלנו. במקום שנקבע מראש, אספה אותנו משאית. עמוסה במאות משפחות כמונו יצאה למסע במרחק של שלושה ימים. המשאית הייתה מכוסה בקש על מנת להסתיר אותנו. הנהגים היו ככל הנראה אנשי מוסד. בימים של מנוחה נהגתי לראות אותם בהשתאות והתלהבות, אחרי הכול הם הגיבורים שלי המקרבים אותי לחלום שלי. אוניית חיל הים 'בת גלים' שהמתינה בלב הים אספה והביאה אותנו אל אדמת ארץ ישראל. החלום, חלום של אלפיים שנות גלות, הופך להיות מציאותי. הגענו לארץ חדשה, המסע הסתיים, מסע חדש מתחיל.

רוצים לפגוש את משה, ולשמוע ממקור ראשון את סיפורו המדהים? משה מיוצג בסוכנות המרצים הבינלאומית: www.spylegends.co.il