גאיה הגיע לפגישה, נראה היה שהיא להוטה לספר לי משהו. עלה לי זיכרון סיפרה, שנולדתי עם שיער חום מתולתל, ותמיד קינאתי באימי שהייתה בלונדינית עם שיער חלק. אני נזכרת איך אמא לקחה אותי עד גיל 4 לספר, שסיפר אותי תספורת קצוצה ונראתי כמו בן. כולם קראו לי אז גיא.
היה לי דימוי עצמי מאוד נמוך, הרבה שנים. הייתי בטוחה שאני מכוערת, לא נשית ואיך בכלל אפשר יהיה לאהב אותי.
אימי הייתה אישה יפה, התלבשה בהידור, כולם הסתכלו על אמא ואותי אף אחד לא ראה. יצאתי דומה לאבא, במראה ובאופי. חבל שאני לא דומה לה במראה הנשי, מניפולטיבית כשצריך. אני, לא יפה, לא נשית, ישרה מידי, לא יודעת לעשות מניפולציות.
במדיטציה, עלה זיכרון מגיל 18. נסענו לאיטליה, כל המשפחה. הייתה לי שם בת דודה ישראלית שחיה באיטליה. קראו לה גם גאיה. היא הייתה בלונדינית, עם עיניים כחולות, יפיפייה.כל הטיול עשיתי השוואות, איך אני מכוערת, והיא ואמא שלי, בלונדיניות, נשיות ויפיפיות.ביקשתי מגאיה של היום לחבק את גאיה בת ה-18, באיטליה. לתת לכל הרגשות שלה לעלות. כאן התחילו הדמעות של גאיה של היום לעלות.
איתם עלתה תחושת מלכוד. הורי רבים, ואני תלויה בהם לחלוטין. גאיה, הבת דודה, הייתה מאוד עצמאית. עלתה אצל גאיה, תחושת חנק. אמרה: למה יצאתי ככה, ולא כמו אמא שלי, עצמאית ויודעת להסתדר?
שאלתי את גאיה, מה היה יכול לעזור לגאיה של אז באותו טיול. גאיה ענתה: "לדעת שהיא לא צריכה להיות כמו האחרים. לאהב את עצמה כמו שהיא. להיות היא עצמה. לדעת שמה שנראה בחוץ הוא לא אמתי.
(הסתבר לימים, שלאמא היה רע מבפנים, והבחוץ היה כיסוי). לשמח במי שהיא. לדעת שלהיות כמו אבא, זה דבר מאוד טוב. כאן, שוב עלה בכי אצל גאיה.
נתתי זמן לבכי של גאיה, פשוט להיות. כשנרגעה, ביקשתי ממנה לחבק את גאיה בת ה-18, ולהעביר לה את כל האיכויות האלה, של לאהב את עצמה, כמו שהיא. לשמח במי שהיא, לדעת שהיא לא צריכה להיות כמו האחרים. לדעת שלהיות כמו אבא, זה דבר טוב מאוד וכו… . לאחר כמה דקות, ביקשתי מגאיה לדמיין, איך גאיה בת ה-18 באיטליה, נראית ומרגישה כשהפנימה לתוכה את התכונות הנ"ל.
עלתה לגאיה תמונה, של גאיה באיטליה, שמחה, מחייכת, מאושרת, עצמאית ובוטחת בעצמה. תגידי לה, ביקשתי מגאיה של היום, שאת כאן בשבילה, והיא כאן בשבילך. שוב עלה בכי אצל גאיה של היום, גאיה הצעירה אומרת לי, שאני אתגבר על המחלה, שאני אבריא. אני מרגישה , אמרה גאיה של היום, שכל אחת נתנה מתנה לשניה. אני הראתי לה שהיא בסדר, ויהיו לה חיים טובים. והיא נתנה לי מתנה, כשאמרה לי שאני אתגבר וארפא.
ביקשתי מגאיה לראות את עצמה ולהרגיש, כאילו היא זורמת, משוחררת, בריאה ומחייכת. שתראה ותרגיש איך החיים מרגישים, כשחיים אותם עם ההרגשה הנהדרת הזאת. גאיה, יצאה מהמדיטציה מחייכת. סיפרה, מעולם לא דיברתי עם אף אחד על זה – ever. לפעמים, עולה זיכרון ישן, הוא מביא איתו, מעבר לתמונות ולזיכרונות, גם את הרגשות שהיו אז. באותו זמן בעבר שהדברים קרו, לא נתנו לרגשות לעלות. כיוון שהיינו בתפקוד. להמשיך את החיים. לחייך כאילו הכל בסדר. להראות טוב, כדי שאף אחד לא ישים לב, שאנחנו מרוסקים מבפנים.
כך קברנו את הרגשות והמשכנו את החיים.
עם הזמן, באו התמודדויות נוספות. והאירוע מהעבר, נבלע בתוך שלל ההדחקות שלנו. נבלע, אבל הוא עדיין שם. מטפטף את השפעתו עלינו, בלי שנרגיש. כאילו נשכח. שייך לעבר. התקדמנו הלאה. לעיתים אנחנו חושבים, שכל זה שייך רק לעבר. מסתבר, שעד שלא ניתן לרגשות ההם מקום. הם פשוט ימשיכו להיות שם, להשפיע עלינו, בלי שנשים לב.
עד שעולה הזיכרון ההוא הנשכח, עם עוצמת הרגשות המטלטלות שלו. עכשיו, הוא בא בדרישה, הגיע הזמן להכיר בקיומו ובשלל הרגשות המתלוות אליו.
נשאלת השאלה, אבל מה הטעם, זה היה מזמן. מה זה קשור עכשיו? למה זה טוב?
התשובה לכל המצב הנ"ל, היא כזאת:
אז, לא היה זמן, יכולת, כוחות או ידע, מה לעשות עם הרגשות ההם. אם הם עלו עכשיו, זה סימן, שעכשיו זה הזמן לתת להם מקום. להכיר בהם. להתבונן. אפילו להתידד איתם. לעטוף אותם באור מרפא בדמיון ולתת להם להינמס בתוכו.
רק כך, נוכל באמת לשחרר משהו שהיה עצור בתוכנו, כל השנים. זה לא כיף כשהרגשות עולים, מטלטלים אותנו, מעלים כאב נשכח משכבר הימים. אבל, אם לא נשחרר אותם ונמשיך להדחיק, משהו פנימי, מחסום פנימי, יישאר שם, ימשיך להפריע לזרימת החיים, ואף ילך ויגדל עם השנים.
יביא איתו תקיעויות ומחלות שונות וישבש לנו את איכות החיים.
כך שאם נרצה לזמן לעצמנו ריפוי מבפנים, רצוי לתת מקום, לזיכרונות הכואבים אם הם עולים. אם הזיכרונות עולים, הם באים כדי שנוכל לשחרר את הרגשות שמתלוות לזכרון וממשיכות לטלטל אותנו, גם כשאנחנו לא מודעים להן. הזיכרונות אולי יישארו, אולי יתעוררו מחדש לעתים, אבל כבר לא יטלטלו את חיינו כמו פעם. זה כבר לא יטלטל אותנו, בזכות זה, שנתנו להם מקום. זה יהיה זכרון, נטול הדרמה הרגשית. גם אם זה זכרון מאוד לא נעים. מה שהיה היה. לא נוכל לשנות את מה שהיה. מה שנוכל לשנות זה שמה שהיה, לא ימשיך להפעיל אותנו, בלי שנהיה מודעים לכך. כך נוכל להמשיך את חיינו, משוחררים מהעול הכבד של שק הרגשות שעצור בתוכנו ומשבש את חיינו. זאת תחושה של הקלה גדולה, כאשר אנחנו כבר לא סוחבים את השק הזה איתנו, כל הזמן בלי להיות אפילו מודעים לכך.
לכולנו יש כנראה שקים כאלה, כבדים יותר או פחות שאנחנו לא מודעים עליהם כל הזמן. אל דאגה, יגיע הרגע או הרגעים, שהם יפתיעו אותנו. ונרגיש אותם במלוא העוצמה. החוכמה היא, כשזה עולה, לעצור רגע, לתת לזה לעלות, לנשום, להתבונן, לתת לרגשות שמתלוות לאירוע להיות. ואז לשחרר אותם לאט לאט, לנשום לנשוף. להכיר בקיומם, ולשחרר אותן לדרכן. כמו עלה שנישא בזרם הנהר. ואנחנו נשארים כאן, עם תחושת הקלה ושיחרור נעימה יותר. עם אור וחיוך של אושר פשוט. של זרימת החיים עצמם.
הוספת תגובה